היה לי פעם חבר שגילה קיצור דרך
לתחנה האחרונה לפני כולם
הוא פשוט
נ(ר)דם.

טוב, אז זה לא כל כך פשוט
צריך להיפרד מכולם
החברה החברים.
לכתוב מכתב פרידה:
"אני לא רוצה שתבכו בגללי",
ולפגוע בכל אחד
בכל מקרה.
ואין ניצולים מהתופת
רק דמעות שנוזלות מהפנים
אני לא יכול לעמוד,
התיישבתי.
מחזיק את הראש
ומרגיש תשוש ומרוסק לגמרי
צובר כוחות ועומד
כולי רועד
לוחץ ידיים ומחבק
לא יכול להוציא מילה מהפה
וכבר עברה שנה
ועדיין קשה
מפגש חברתי מטופש
שאלות צבא בשפה לא מובנת
ולא דיברנו קצת,
עליך
על מה שהיה
כל המסטיקים שאני חייב לך
תחרות בין עוגיות
הרוב נשכח
ורק עם החברים הטובים
אלו שגדלו איתך בקיבוץ מהגן
רק איתם אפשר כנראה
להחליף זיכרון
בכאב.