הנה אני כאן שוב, בחדר
יושבת וכותבת, מחשבות מכל עבר
לא יודעת לאן שייכת ומה בעתיד
ההווה מזמן מת, ואין יותר מה להגיד
נמאס כבר לצעוד בשביל כל כך צר
כשהאוזניים אטומות, והלב נשבר
נמאס, פשוט נמאס מהעולם
רוצה את אף אחד ובו זמנית - את כולם
רוצה לחזור לעבר, לדברים הטובים
לחיוך, לצחוק, לשמחת החיים
אבל הכל קרס לי, ובתקופה לא קצרה
הכל נמחק, והתחילה בי הסערה
סערת הרגשות, מכאן - ועד הודעה חדשה
האור הפך שחור, והכל פה השתנה
העצב, הבכי, הריקנות
הבלבול, הייאוש, האדישות
ואני, שוב נזרקת אל הקיר
את החתכים מנסה להסתיר
נופלת לתוך עצמי, ולא רואה כלום
המוח ריק והלב אטום
לא מצליחה להרגיש את הדמעות אשר זולגות
לא מצליחה לאסוף את רסיסי התקוות
הכל התנפץ כמו מראה שבורה
נפל עמוק למטה - ואין דרך חזרה
ואני, ילדה קטנה לבדה
רוצה לצעוד שוב, כאילו כלום לא קרה
על אותו שביל צר, כי אין ברירה
וליפול כמו תמיד - כי אני ממילא אבודה. |
