בוקר אביבי, שמש בחוץ, השמיים מעוננים קמעה. יצאנו אל הרחוב
הראשי של העיר לשוטט. שני פיסיקאים, עיר אחת וזמן חופשי שלקחנו
לעצמנו. התחלנו ללכת ברחובות העיר, להתבונן. כשמסתובבים ברחוב
מתוך חוסר מטרה העולם מתגלה בצורה שונה, אחרת מהמקובל. כאשר
סוף המסע, המשימה, אינם הנושא המרכזי אלא המסע, השוטטות,
הבטלנות הם הם הבסיס, המטרה והאמצעי להשיגה. קודם כל חדר
מדרגות תל אביבי. משמעותו חדר מדרגות ישן בצבע לבן עם מעקה
ברזל שחור שמתפתל מטה כמו ספירלה, חוזר אל עצמו זהה בקומה
מתחת, אבל אחר. מדרגות, פוטנציאל להרפתקה חדשה, סוחפות אותנו
אט אט מטה. ואז הכניסה מופיעה, יוצאים החוצה כשמימין מטריצת
תיבות דואר - 16 במספר. כשראיתי אותן נזכרתי בבעיה מפורסמת -
בעית המזכירה הרשלנית. שאלתי את ג'וש: זוכר את בעיית המזכירה
הרשלנית? ברור, הוא אמר. מזכירה מכניסה מכתבים באופן אקראי
למעטפות ולכן המכתבים לא יגיעו ליעדם הנכון. הבעיה היא: מה
הסיכוי שלפחות מכתב אחד יגיע ליעדו. ועל בעיית הדוור הרשלן
שמעת? שאלתי. זו בעיה שקולה. אם דוור מבלבל בין המכתבים ותיבות
הדואר, מה הסיכוי שלפחות מכתב אחד יגיע לתיבה הנכונה? הפתרון
חייב להיות זהה. בוא נבדוק, ג'וש אמר. בדיוק מה שחשבתי. הוצאנו
את המכתבים, ערבבנו והחזרנו. בעצם, אמרתי, אני יודע מהי התשובה
ובכל מקרה זו לא הבעיה העומדת בפנינו. ג'וש הוסיף: הבעיה היא
שנצטרך למיין אותם חזרה. השכנים מכירים זה את זה, אני בטוח שהם
יעשו את זה מהר יותר מאיתנו. זה, ידידי, מה שנקרא - ועד בית
בפעולה. יצאנו החוצה.

כפי שאמרתי זה היה בוקר אביבי, למעשה קרוב יותר לשעת צהריים,
יפה בהיר וחגיגי. המשכנו ויצאנו אל הרחוב. הלכנו, דיברנו
והתבוננו במה שקורה מסביב. לפעמים נדמה לנו כי עבודה רצינית,
פתחתי בשיחה, עבודה חשובה, חייבת להיעשות במשרד שקט, בחדר
מאובזר היטב ובשעות רבות של מאמץ. כל זה ברוב המקרים נכון, אבל
לדעתי כל מחקר שמתחיל ביום אביבי שכזה חייב קודם כל להתחיל
בהתבוננות גדולה ועמוקה בעולם שמסביבנו. אחרי הכל, היקום הוא
הסיבה שאנו שואלים שאלות ומחפשים תשובות. הלא כן? ג'וש הסכים
איתי כיוון שלדעתו (כך אמר לי) המקרים בהם ההסכמה הינה הכרחית
אינם המקרים בהם הדובר צודק בדבריו אלא המקרים בהם היא מקדמת
את השיחה. תראה למשל את דוכן הלימונדה בצד השני של הכביש, אמר
גו'ש. זו מעבדת פיסיקה בפעולה. חסר לנו ידע מעשי. בוא נלך
ונראה איך עושים לימונדה. לימונדע, עם ע', תיקנתי.

עברנו את הכביש והגענו אל הדוכן. הדוכן היה רגיל להפליא ונפלא
באופן רגיל ביותר. ערימה בגובה 30 ס"מ של כוסות פלסטיק שקופות,
אקווריום קטן אחד שהכיל משקה צהוב ירוק, כ-30 פלחי לימון ואפס
דגי זהב. ליד הדוכן ישבה אשה בשנות החמישים לחייה. אמרתי לה:
ידידי ואני פיסיקאים. יצאנו היום לסיור בכדי לראות פיסיקה
בפעולה. מזגי לנו בבקשה שתי כוסות לימונדה. 12 שקל בבקשה, היא
ענתה ומזגה. את יודעת כמה מורכבים התהליכים של מזיגת הלימונדה?
ג'וש שאל. אולי את יכולה להסביר לנו איך מכינים לימונדה? חסר
לי ידע מעשי. האם יש הבדל בטעם הלימונדה אם את שופכת את הסוכר
או הלימון קודם? המוכרת חייכה ואמרה, אתה צוחק, נכון? שתה את
הלימונדה, ציוויתי. אתה מרגיש את  החתיכות? היא מורכבת ממים,
ממוצקים, מסוכר מומס, מבקבוקוני לימון, ממיץ הלימון ועוד. גן
עדן לפיסיקאים. האם יש לדעתך הבדל בין טעמה של הלימונדה כאשר
היא מתערבבת בכוס לבין טעמה כאשר כל התנודות פסקו? שוחחנו על
כך זמן מה עד שצמד המילים 12 שקל נשמע שוב. איך את מערבבת את
הלימונדה שלך? שאל ג'וש בתגובה. בכף עץ, היא ענתה בחוסר אונים.
אני חותכת את הלימונים וסוחטת ואז מוסיפה סוכר, אחר כך את
המים, מערבבת הרבה ומוסיפה נענע. אותו דבר כבר 30 שנה. אני כבר
לא צעירה. את נראית צעירה מגילך, החמיא ג'וש, לא הייתי נותן לך
יותר מ-30.

אחת הבעיות שמטרידות אותי במיוחד קשורה לתפיסת הזמן שלנו
והבעיה הזו טמונה כולה במשפט האחרון שנאמר. בעבר חשבנו שקצב
הזמן מוחלט, אך תאוריית היחסות של איינשטיין קרעה את ההנחה הזו
לגזרים. הזמן יחסי, תלוי במהירות ובעיקום החלל. מכאן ברור, כי
תפיסת הזמן שלנו אינה תואמת את המציאות, אבל בסביבה בה אנו
חיים זהו רק תיקון קטן מסדר שני. הבעיה החמורה יותר היא
כדלקמן: מעולם לא שמעתי על אשה שנראית בגילה! רובן המכריע
מוכרזות שוב ושוב כצעירות יותר וחלקן המועט מבוגרות יותר. אם
כך אני שואל, אם אשה בת חמישים נראית כבת שלושים ובת שלושים
נראית כבת עשרים ובת ארבע-עשרה נראית כבת שמונה-עשרה לפחות,
כיצד אנחנו יודעים איך צריכה להראות אשה בגיל כלשהו? ההגדרה
היחידה שנראית מתאימה היא, כי גילה של אשה נקבע כגיל היחיד בו
לא ייתכן שתהיה. זה, לכל הדעות, טורף את כל הקלפים ומשאיר
אותנו לתהות על כך ליד שתי כוסות לימונדה ריקות.

מצאתי את עצמי בוהה בכוסות ושומע את סוף דבריו התמוהים של
חברי. את נראית טוב על אזרחי. האשה חייכה והודתה לג'וש במבוכה
על המחמאה. שתי כוסות נוספות, הפעם על חשבונך ג'וש, אמרתי אני.
12 שקל ביקשה המוכרת. הזמן עובר מהר כשנהנים, אמר ג'וש.
הסתכלנו מסביב. אותו רחוב עם אנשים שונים החולפים בו נמצא
בנקודת זמן שונה וחדשה, כמו ספירלת המדרגות. עברנו בה קומה
למקום זהה, אבל שונה.

כוס לימונדה היא דבר מרתק, הכרזתי. נער את המשקה היטב, עמוד על
הראש ובחן את הקצף יורד מטה אל פתח הכוס. מובטח לך שבילוי כזה
יעביר לך בהנאה שלושים שניות תמימות לפחות. ציפת בועות האוויר
שנראית כה טבעית בעמידה ישרה הופכת מרתקת ומהפנטת. "לימונדה
בפעולה", הכריז שותפי למחקר. בכל יום אלפי אנשים שותים לימונדה
בישראל. ב-12 שקל, אמרה המוכרת בקול רם.  הרבה יותר, הוא אמר.
אם אדם שותה בממוצע כוס לימונדע בשבוע, כמה סוחטי לימונים
מקצועיים חיים בישראל לדעתך? תזוז, התעצבנה המוכרת. אני מקפלת
את הדוכן והולכת למקום אחר! זזנו מטר והמשכנו בחישובים בזמן
שהמוכרת ארזה את מרכולתה ועזבה את המקום.

כפיסיקאי, אמרתי לג'וש בדרכנו חזרה, אחד העקרונות הפיסיקליים
החשובים הוא להפריד בין העיקר והטפל. רק כך נוכל להבין את
התופעות המורכבות שקורות מסביבנו. אין לנו צורך לדעת את מצבו
של כל אטום בכדורגל. מספיק לנו לדעת אם מרכזו נכנס לשער.
ובמקרה של הלימונדה? שאל ג'וש. אהם, אמרתי. "במקרה הזה הטפל
הוא הפרטים הקטנים, ההרכב המדוייק של המשקה, מיקומו של כל
גרעין לימון, מסיסות הסוכר ועוד שלל הפרטים." אם כך, שאל ג'וש,
מה העיקר? מה הדבר החשוב ביותר שהפקנו מהחקירה? זה ברור,
אמרתי. הדבר החשוב, באופן ממוצע, הפרט המעניין ביותר והקובע
הוא, אמרתי, שקיבלנו את הלימונדה בחינם.