אתה חושב שאתה יודע הכל, הא? שתמשיך לרבוץ כך בנוחות הכורסה
ולבהות בדמויות המרצדות על מסך הטלוויזיה ומקיאות עליך
במונוטוניות דרמטית חדשות ואירועים מרחבי תבל. אתה משוכנע
שהערוצים הרבים יזרימו אליך את כל המידע שאתה צריך כדי להכיר
את הנעשה על הגלובוס שעליו אתה חי. ולכן אין סיבה ברחבי העולם,
שתגרום לך לקום מכורסת הנוחות הזאת.
תרשה לי לספר לך, רעי משכבר השנים, או עובר אורח שהזדמן לו
לקרוא את השורות הנ"ל, יש דברים שאין בעולם הידע שלך מושג אשר
מבטא את קיומם, וסביר שלא תדע עליהם אי פעם אם תמשיך ברביצה
רבת הערוצים שלך. אתה תופתע עוד יותר לגלות שאני לא מפר את
שלוות זמן המסך שלך ללא סיבה. אתה תופתע להאמין שאני יודע על
מה אני מדבר, כי אני הייתי שם.

טוב. אין טעם  להתעצבן. זה פשוט חוסר השינה, תוצר הלוואי של
התפיסה הזו שגורם להורמוני הזעם להשתולל ולזרום בחוסר שליטה.
בדרך כלל אני ישן בשעות כאלו של היום. היום פשוט הייתי חייב
להסתכל לשמש בלבן של העין ולרשום את כל מה שהיה. ומה הביא אותי
להאמין בקדושת השינה, ועל ה "..." (מילה טיבטית שכל תרגום שלה
לשפה אחרת הוא חילול הקודש, ואם אני אנסה אני אבגוד בכל מה
שאני מאמין בו) ומה שמנחה אותי כרגע בעקבות כל הסיפור כולו.

נניח שאתה בהודו, אבל רוצה להיות בסין.
אתה בהודו כי זרמת להודו, כי פחדת לפספס את השלווה והאווירה
שכולם מדברים עליהן בכזו התלהבות שלא רק הצדקה שלאחר טיול
עומדת מאחוריה. אבל אתה בעצם רוצה להיות בסין כי יש לך נפש של
הרפתקן, או של אחד שרוצה לאמץ לעצמו תדמית שכזו. וסין כל כך
שונה, כמו סימני הכתב הסיניים שיצא לך לראות מדי פעם בכל מיני
סרטים אקזוטיים בטלוויזיה.

אבל המציאות מציבה בפניך מצב נתון.

אתה בהודו עם תחושה של כמו כולם, עם סבבי באנגים וסיפורים
משותפים ונמאסים על מנהגים שאתה כבר לא מוצא בהם כלום. אתה כבר
לא הרפתקן כמו אותן דמויות מהסרטים שניווטו אותך למזרח.
עכשיו נניח שהמציאות מציבה בפניך עוד נתון. כמו במשחק עם מפת
העולם. אתה לא יכול בשום אופן לעבור ישירות מהודו לסין, כי הן
נמצאות במין מלחמה קרה, שזר לא יבין, אולי רק ישראלי. אז הגבול
סגור ואתה פה אבל שם. עכשיו נניח שהדחף להגיע לסין, כדי להיות
בפנטזיה של עצמך, הביא אותך עד לגבול עם סין. עם אנשים מלוכסני
מבט ובניינים הכי קרובים לסטייל הסיני שיצא לך לראות. השפה היא
עדיין לא סינית אבל לדמיון אין בעיה לעשות את ההתאמה.

אתה כבר מרגיש כמו בסרט נמר דרקון, עכשיו אתה צריך להחליט אם
לחזור למרבצי העשב של מחוזות התיירים שבהודו, או שתמשיך יבשתית
לתוך סין הקומוניסטית שיכולה לבלוע אותך בבתי הכלא העלומים שלה
למשך משכים.
גיבורי סרטים לא יכולים לפרוש באמצע המסע, לצאת מהמסך, לרכוש
בכוס קולה ואולי גם פופקורן בדוכן בכניסה, ולצפות בפנטזיה
שלהם.
אם אתה חי בסרט או בסיפור אגדה, או בחלום, גם אתה תמשיך למרות
התחושה בצד הבטן שקובעת בפסקנות שאחר כך תרגיש אידיוט.
אתה פשוט תחליט ללכת, המוח יפריש את הסמים מרגיעי הדאגות שהוא
יודע לשחרר כשהוא יודע.

אז אתה מחליט, וגם אם כל מה שיש לך זה מפה תיירותית ישנה וג'יפ
שלוקח אותך איתו עד הגבול ב-1700 רופי, אתה מחליט לעשות את זה,
כמו רסקולניקוב של דוסטויבסקי שהחליט לעשות מעשה כדי לצאת
מאיזשהו מעגל שגרתי שסגר אותו בסורגים של קסם.

ההרים נפרשים לפניך, מדבריים ושותקים. המבט שאתה נושא נוסק
לגבהים. ככל שתמשיך לטפס בעיניך, עדיין תראה חרוטי גרניט,
ושלוגיות קרות ומאיימות, ומחשבות החרטה יתחילו לכרסם ברומנטיקה
שליוותה אותך עד עתה. אבל הברירה כבר איננה איתך, השמיים
הכחולים והרחבים, או אם יש איזשהו אלוהים, השאירו לך את המוצא
היחיד, הדרך הארוכה והפתלתלה. אתה הולך ועולה כמו טייס
אוטומטי, הרגש מתעייף עם כל צעד, כל זיז שבו אתה נאחז מזכיר לך
כמה טוב היה אז בכפרים עם עדרי התיירים, והאוכל הזמין, והמין.
כאן המחשבה היחידה שמלטפת את פצעי שריטות הסלע צרוב השמש היא
העובדה שיום יבוא ואם תזכה, תזכור את כל זה כחוויה, אולי אפילו
תגיד שנהנית, מי יודע, נפלאות הן דרכי הזיכרון. כמעט כמו דרכי
ההרים של מחוזות הודו ההרריים הצפוניים. הנחלילים הקטנים שליוו
את דרכך לאט לאט נעלמים אל תוך הגרניט והדולומיט וכל סוגי
הסלעים, שזכרונך הדהוי כבר לא מצליח למצוא להם מילים. השמש
חוברת עם הגובה והיובש, וכולם עושים יד אחת כנגד ראשך, שכבר לא
בדיוק יודע מי הוא.
הדרך מתקדמת מתחת רגליך, אתה מניח שאתה הוא ההולך, פס ועוד פס,
כמו מעבר חציה, מנסה לשעשע את עצמך. כאן מלווים אותך חומות
אבן, וקניוני אדירים, וע"פ התוכנית במפה אתה אמור להגיע מתישהו
למישורים האדירים, אבל לשדים הזדוניים המקומיים, שחסמו את
כניסתו של אלוהים לחבל הנשייה הזה, היתה כוונה לתעתע בך, ואתה
מסוחרר, ונאטם, ולא בטוח אם אתה הולך, מטפס, נרדם, והשמש
צורבת, והמים נעלמים, ואתה מתפרקד על הסלעים, בצל המחסה, עד
שאתה כבר כמעט שוכח שהאתה שאתה כל הזמן מדבר אליו, הוא בעצם
אני, ואולי ברגעיו האחרונים.


התעוררתי אל עבר מרחבי ענק עם אופק כחול מטורף כמו... האמת
שלדבר כזה אלוהים לא ברא דימוי, אולי תחושת המרחב עצמה, באופן
טהור ועצום ואינסופי. מישור חום שנמשך אל עבר השמים, ואני
מרגיש לעומתו כל כך חלק ממנו, כל כך נבלע, עד שלא מעיקה עלי
העובדה כי התעוררתי במקום לגמרי אחר מהמקום בו נראו זכרונותי
האחרונים, פחות קלסטרופובי, ויותר חופשי. אולי זה גן העדן, כי
יש אירועים שגורמים לך להאמין בדברים שלא בדיוק משתלבים
במטריצה הרציונאלית שאחראית לסדר במוחך, דבר במקומו. ואולי
במישור כזה בלי שום דבר עליו, ואולי ברגעיך האחרונים, כשאתה
שוכב על גבך וראשך צלול, אינך נזקק להיגיון, שכנראה השארת
במעבר ההרים האחרון, ומשפטים שצפים בנוזל מוחך כגון "אני הולך
למות, מה כדאי לעשות או לדמיין" וכהנה לא גורמים לך לצאת
מהשלווה הלא הגיונית הזו שאופפת אותך.

חוסר ההיגיון שזנחת גם אינו מפריע לך לקבל את העובדה כי שני
פרשים בלבוש טיבטי נכנסים לשדה הראיה שלך, ללא מילים, כי מי
צריך מילים כשיש נאד מים ביד וחיוך צרוב שמש על הפנים. ופיך
בולע מעצמו את המים, ואתה מניח שאתה מחייך, על פי כל הסימנים,
כי השניים מחייכים גם הם, והם מעמיסים אותך בעדינות על הגמלים
הדו דבשתיים (למען הדיוק, היו אלה סוסים, אבל לזכרוני מונחה
הרומנטיקה חדרו גמלים דו דבשתיים, שכנראה אספתי ממקום אחר, ומה
רע בכך?)

פני אל הקרקע ומבטי נחבט בסלעים, ובשולי נחלים, עד שהאבנים
סרות למרות האדם, ומסתדרות בשורות, והופכות לשבילים, שמתכסים
בחזזיות ובצמחים, ובשולי המבט הופכים לטחב קירות, ולפנים חדשות
ולא מוכרות משתאות מבעד לחלונות, ולרחשים קלים ולהמון מתאסף
מבעד לפתחים, ואני עדיין שרוע על גבו של הסוס, על בטני, ואת כל
מה שאני מנחש עכשיו אני מסיק בשאריות הגיוני.

הם משילים את גופי מהסוס, ומסתכלים אל עיני הפקוחות, וממלמלים
מילים מהירות, שלא מזכירות לי דבר ממה שלימד אותי הלונלי פלנט,
על כיצד אמורה להשמע השפה הטיבטית. אבל עיניהם המלוכסנות
ופניהם האדומות, המחוספסות, אומרות לי שהגעתי למקום הנכון, אני
בטיבט, וכאן אוכל למות, ואולי אף אזכה לקבורת שמיים מכובדת על
פני המישורים הגדולים, ואהיה מאכל לעוף השמים, ואולי בכך יושב
לי גמולי על כך שעשיתי קבורת ארץ לכל כך הרבה עופות.

נשים עבות בשר מפרות את מחשבות אובדני המבורך, ומכניסות אותי
לבניין גדול שנראה כמו מרכז הכפר, אחת טורחת על מצעי השינה
וחברתה השמנה ממנה על הסירים, ועבת הבשר העולה עליה במידותיה
מכינה את הבצק ואת האש.

כל הכפר מתכנס וממלמל, ועל פי גלגלי התפילה אני מבין שאני
במקדש שהוא גם מועדון חברתי, וכולם מחייכים ופוצחים בשיר
וברגעי השיא שולחים אצבעות ומצביעים לעברי.

מה אני בשבילם, אל? שד? חולה עור סופני? לי זה כבר לא אכפת,
ואני מניח שגם לידידי החדשים, שמחייכים ומדברים אלי כאילו
הייתי אחד משלהם, ואני עונה להם בשפת אימי, והטון בקולם והטון
בקולי הם אלו שיהיו לשפתנו, עד שאצא מפה למקום אחר, אם אי פעם
אצא מפה, אם יש טעם בכלל לעזוב את מישורי הנצח למען המישורים
המשמימים של אומללות חיי הרגילים.

הכפר על 14 בתיו מגלה תכונה ערה, שמהווה איזושהי היכרות
אשלייתית עם מה שאני עתיד להכיר פה. כולם דואגים לעבר האורח,
העב"מ הממלמל לעברם בחוסר פשר. אפילו נערה צעירה, שאת גילה לא
אוכל להעריך, מפאת חוסר היכרותי עם גינוני הלבוש של מארחי,
מחייכת אלי חיוך ביישני, שרומז לי שגם בסיפור מסעות צריכה
האהבה להתבטא, אחרת הסיפור יאבד בין עשרות מיליוני המילים
הכתובות מחוסר עניין לציבור שכל מה שהוא צריך זו אהבה. ואביה
מוסיף שומן למדורה, כי כנראה זה מה שהם משתמשים בו כאן, כחומר
בעירה, מחוסר ברירה.

וכך הם יושבים ומדברים עד לרדת הערב, ואני, על פי מיטב זכרוני
שהולך ודוהה והיכרותי רבת השנים עם האני שבניתי במו עצבי,
הייתי אמור להתחיל להשתעמם. אבל כנראה שחיי אחרי המוות המדומה
שונים הם מחיי הקודמים, כמו טיפול בהלם חשמלי לסובלים מדיכאון
כבד. יושבי הכפר עטופי הבגדים המסורתיים מרהיבי הצבעים, מהלכים
כמו על פי פקודתה של השקיעה. בעצלתיים. לעבר בתיהם שאורה של
השמש שנושקת למישור הופכת את לובנם לאדום כתום. דלתות נסגרות
וטורקות את השקט האדיר והמישורי.
 
והחיוך הביישני מלווה בידיים מלאות בכרים ושמיכות מרופטות
ומטונפות, ואני מסתכל משתאה, והיא רועדת ונוגעת בעצמה, כנראה
מנסה להזהיר מפני הקור הלילי הנורא שמצפה לי במדבר, כי היום
כבר לא אהיה מחוסר הכרה, והיא דואגת שלא אקפא בקרה, ואני
מחייך, והיא מגניבה עוד מבט אל הזר, וסוגרת עלי את דלתות
המקדש, ואני נעצם ומהרהר ללא מחשבה. ללא מילים, כי מי צריך את
מנגנון השפה, כשחייך יהפכו למישור של שלווה.

אם היו מגישים לך דף חלק לבן ומבקשים ממך: "צייר לי שלווה" מה
היית מצייר? מן הסתם בית מוקף דשא ועצים ושמש עם קווים כמו
הזאת מגן הילדים, או אולי כסא נוח משתזף להנאתו, משכשך את
רגליו בתכלת הרקע באי טרופי נוטף אקזוטיקה. אם היו מבקשים זאת
ממני הייתי משאיר את הדף חלק כמו שהוא, ואומר כי זהו המישור
הטיבטי האדיר וזאת שלווה בשבילי, וכל כתם על הדף יכתים את
הטוהר הריק אך לא ריקני הזה.

הבוקר לוקח אותי לעבר הדלת, לעבר זריחה מוקדמת, לעבר ניסיון
לנחש את האתמול, ואני יורד למבואות הכפר, לחוליות הבאר שהוא
כנראה מקור החיים של המחבוא האנושי הזה.
ומסתכל בזריחה, ומוודא כי אין איש באיזור, ומוריד כד חרס לבאר
ומצנן את קרבי עם לגימת מים מצחינים, ומנסה ליהנות מרגעי שאולי
יהיו האחרונים, ומרחיק מחשבות כמו שלמדתי לעשות בהודו בסדנאות
התיירים, במעוזי הפלצנות מעונני החשיש ושאר עשבים וסמים, כי אם
יש משהו שסחבתי איתי משם הוא היכולת להשתיק את המחשבה, לרמוז
לה שכמה שהיא תהיה יפה או מתוחכמת, מתחנפת, היא לא רצויה.


אין לי מושג איך לחשב האם השעות עוברות, אבל השמש כבר עברה חצי
מהמסלול היומי ועדיין הכפר שותק, כאילו אין היום. השבילים
ריקים, מלבד כתמי החרא של היאקים המסתובבים חופשיים בין
הבניינים הלבנים, הזמן נושב ואני מתבונן בו ורגש השעמום מתחיל
להזכיר לי שהוא עדיין פה, שהוא לא מת, ואני תוהה האם להעיר או
לכבד, ובטני תומכת נלהבת של האפשרות הראשונה.

כשהשמש מגיעה לשלושת רבעי דרכה לעבר מנוחתה הנכונה על כנפי
השינה, כאילו לבני הבתים המסוידות לבן הן בעצם הסוואה לשעונים
מעוררים שקטים ומדויקים, יוצאים אנשי הכפר עד האחרון שבהם אל
הבאר שעל חולייתה אני יושב. בעודם מנסים לקרוע את קורי השינה
שעל עיניהם המלוכסנות בצורה כל כך רומנטית, כולם מסתכלים עלי
במבט חמור כאילו הפרתי בקומי איזשהם כללי טקס עתיקים נושנים
ששרדו את רוחות המדבר. אפילו נערתי מביטה בי במבט של "כך לא
נוכל לממש את אהבתנו". הנזיר שקולו היה הדומיננטי ביותר בתפילה
של אתמול מביט בי בחומרה, ולוחש את המילה "..." וכולם
משתחווים.

ולפתע, כאילו ע"פ מילת קוד שעוברת בתוך השקט, כולם זורמים להם
בשביל הנחש שמנסר את הכפר לשניים לא שווים, ומתכנסים לעבר
המקדש של אתמול, הם ממלמלים משהו ומשוחחים ביניהם, ויוצאים איש
ואשה לעמל יומו, היא לעבר היאקים הרועים בכפר ובסביבותיו, הוא
שואב מים מהבאר אל עבר התעלות המטיילות להנאתן בין השדות
הסובבים את הכפר, אני מצביע על עצמי כמבקש לסייע, וההיא לוקחת
אותי לבניין מרכזי בכפר שם בנות הכפר הצעירות יותר יושבות
ותופרות להנאתן ומשוחחות. אני יכול לנחש מיהו נושא השיחה
העיקרי שלהם.

התפילה מתרחשת כמו אתמול, אבל עם רדת הערב אני כבר אינני
אטראקציה כנראה, כי אנשי הכפר מתכוונים יותר בתפילתם, ואפילו
שרים מדי פעם שירים מסורתיים, שעם קצב הדראם אנד בייס המתאים
מן הסתם היו הופכים ללהיט בעולמכם המערבי. אחר כך, אחרי
פטפוטים קצרים בין אנשי הכפר, הנזיר אומר "..." וכולם מתפזרים
לעבר בתיהם, ורק היא נשארת איתי, ממלמלת משהו לעברי וצוחקת.
אני מהנהן כי מן הסתם זה נכון.

אין לי מושג מה צריך לעשות עכשיו. היא עורכת שני מצעים, רחוקים
במידה, ומורה לי על אחד מהם. אני מתיישב עליו, ומביט עליה
מורידה את בגדיה המסורתיים עד האחרון שבהם, והגוף שלה מחזיר את
כל האור האחרון שהמישור הטיבטי מאיר לעברו, את כל האור שדמיוני
יכול לקבל. כנראה נגזר פה בכפר שנהיה ביחד, כנראה גם שההחלטה
התקבלה בהצבעה סגורה לדוברי הטיבטית בלבד, כי אני לא זוכר
שהבעתי אי פעם את דעתי בנושא. אני מתפשט מבגדי המזיעים, מביט
על גופה ומתקרב אליה באופן כמעט אינסטנקטיבי. אני לא אמרה שוב
את מצוות השבט.


אם לא ראיתם גוף של בחורת שבט עירומה, לא ראיתם דבר יפה
באמיתותו מכם. אני מתקרב אליה והיא מחייכת ומצביעה לעבר מה
שאמור להיות המיטה שלי. אני מבין שהלילה אנחנו הולכים להפר
במקצת את השלווה הטיבטית, ואני מבטיח לעצמי וגם לה, בלב, לעשות
את זה בעדינות שלא תפר את מישוריות החיים המדברית הזו.

מתישהו חיוכה הפך למבט תקיף ואני מבין שבשפה הטיבטית כשבחורה
מורידה את כל בגדיה ומחייכת לעברך, זה לא בהכרח אומר מה שאתה
רוצה שזה יאמר.
היא ממלמלת משהו שכנראה אומר 'לא בכל סיפור צריך להיכנס סקס',
וגם אם כן, אז לא בכח. אני נכנס לתוך שמיכת עור היאק, והיא
מצידה עושה אותו דבר במיטתה.
והנה אני מהרהר בה ונרדם, והנה אנחנו ביחד כמה שאנחנו רוצים,
והיא רוצה כי אני רוצה ואני רוצה כי היא, ובמקום יחסי מין
סוערים ואקזוטיים שהייתי מדמיין לעצמי במקום אחר בזמן קדום,
אנחנו יוצאים לפאתי הכפר ומביטים בשקט במישור. היא מצביעה לעבר
נקודות אקראיות במרחב חסר הייחוד ומחייכת, ואני מחייך חזרה.
וטוב לנו, כמו האושר השליו של לאה גולדברג, או מי שלא רשמה את
זה.
בלי פסגות האורגזמה ותהומות האכזבה והקנאה, אנחנו מבלים את
שעותינו במבטים ובנגיעות עדינות, חלום שלא צריך נושא, כי
לעזאזל, למה אנו צריכים נושא שלא נושא אותנו לעבר האושר.


לפעמים לא צריך מילים כדי לברר השקפה. די לך ברמזים, במחוות,
בדפוסי חיים.
שלווה ושינה, לאט לאט אני מבחין מהן התכליות של האנשים בכפר
הזה. בחיי שבעברי הייתי מצהיר שהשינה היא הדת האהובה עליי. אבל
לא יכולתי לשער שיום יבוא.
אולי אני טועה, אולי הם התכוונו למשהו אחר, לטקס גירוש שדי
הכפר ע"י טיהור בשינה, או שפשוט אין פה מה לעשות ולכן הם פיתחו
לעצמם מנגנון כזה, כמו מנהגי הקפה של הבדואים.
בכל אופן האמונה ניתנה לאדם, כמו שטען בזמנו ישוע מלך היהודים.
ואני מסיק, או אולי רוצה להאמין, כי חייב אדם לתת משמעות
למעשים גם אם יעשה אותם בכל מקרה.
שלווה ושינה. לשינה יש חיים משל עצמה והשלווה מביאה אותם לשיא,
בחלומות ובתובנות.
בעולם השינה המנומנם אתה יכול להרגיש כל מה שתרצה, אתה יכול
לפתח עולם שלם, יפה יותר, צודק יותר, אתה יכול להגיע לשיא
היצירתיות, לדמיין ולחשוב על דברים שאמנם עם שחר תחשוב שהם
גיבובי תובנות חסרות הגיון, אבל זה רק בגלל שהיגיון הערות שלך
אינו תופס אותם.

השינה צריכה חוויות, כמו שאדם לא יכול להישאר ספון במשך כל
יומו בין ארבעה קירות, כמו מזון לאישיות. לכן צריך את הערות.
אז אנו צוברים מזון, וכן חומר ליצור ממנו חלומות: דמיונות,
ציורים, תמונות, ושאר תעתועי שינה.
לאט לאט שכלי שנטש את כלי ההיגיון הרגילים מבין את משמעות
הטקסים המשונים והציורים המצפים את קירות המקדש, והעובדה ששמו
את הבחורה הזו איתי כדי שנחיה יחד בחלום, יותר משנוכל אי פעם
להיות במציאות, בלי אהבה מתפוגגת, בלי הפגמים הקטנים הגופניים
והאישיותיים שמתגלים במהלך זמן האהבה.

כל התפילות מתכוונות לכך, וכל ציורי המקדשים אינם אלא דימויים
אותם יוכלו להשאיל אנשי הכפר לעבר עולמם הפרטי אליו לוקחת אותם
שנתם, עולם אידיאי בהרבה מעולמו של אפלטון.
וגם אני עם הזמן הולך והופך חלק מזה, וטוב לי.

והזמן ממשיך את שגרת יומי. אתו אני משכלל ומפתח את חלומותיי
ואת מצבי התודעה אליהם אני מצליח לרחף, מעבר לגבולות השכל,
מעבר למה שסמים אי פעם יוכלו לספק, וגם אם מחירו של כל זה הוא
טיפול יומי ביאקים, התפקיד אשר הוטל עלי לשעות שאינן חלום,
תפקיד אשר מוודא בוודאות מלאה שיושבי הכפר, או יותר נכון ישני
הכפר, ישנו על בטן מלאה. וגם אם מחירו של כל זה הוא להתנסות עם
בת זוגתי החדשה שנכפתה עליי מרצון בשעות הערות בחוויות שתספקנה
מזון לחלום, אף שלא תגענה לאפס קצה קצהו. הרי שהמעבר לעולם
החיים הזה שווה את המחיר, אולי אפילו כל מחיר.

רק שזה יזרום, שאיש מעולם העבר לא יעז להעיר את חיי החדשים.
אבל מתישהו על פני הזמן החיים האלו באו אל קיצם, ואת זה אתם
יכולים להבין מכך שאני מעלה את הנ"ל על גבי המחשב.

את הזמן בו הכל נגמר אני זוכר רק בפולסים, בפלאשבקים של המחוק
שבג'אנקים, בפרצי תמונות קצרים, שאני עדיין מנסה לפענח את הקשר
ביניהם. תחילה את הסינים במדים, שנראו בבירור גם מבעד לקורי
השינה העבים, מטלטלים ומנסים להעיר, ואני מין תערובת מוזרה של
פחד ושלווה, מכיר בכך שהפעם המציאות פלשה לי לחלום.
אבל השלווה החלומית עדיין אופפת, ולכן אני לא צועק לעבר אנשי
הכפר להתעורר ולהוציא אותי מזרועות הענקים האדומים, אלא מובל
חסר תגובה בשבילי הכפר הישן, לטנדר חבוט ומצופה אבק מדבר.
העייפות וטלטולי הדרך הלא סלולה והבחילה מונעים ממני לשאול את
עצמי את השאלה: "איך לעזאזל הסינים עלו על זה שאני בכפר
המנומנם והשכוח..."

בפעם הבאה מעירים אותי ויכוחים קולניים בשפה הסינית, והנה אני
בבית כלא, שכוב לי על הרצפה, מכורבל בשטיח. שני שומרים בחוץ
צועקים האחד על רעהו אבל לא מלמעלה למטה כמו סימני הכתב. חוסר
ההיכרות שלי עם השפה האקזוטית הזו לא מונע ממני להבין שהשאלה
העומדת היום על הפרק היא מה לעשות עם הדבר הלבן והלא מגיב הזה,
שכרוך לו בתוך השטיח.

התמונות הבאות הן חלונות אוטובוס שעט ברחבי המדבר הטיבטי,
ולאחריהן תמונות מוכרות מהעיר קטמנדו, איתה היה לי רומן ארוך
בסיפור אחר. אז מגיע מלון מלא בישראלים המקיפים אותי. בפרצי
הערות אני מנסה לספר להם על הכפר, והשקט והתפיסה החדשה, אבל הם
מביטים ברחמים, ואחת יפה שחרחרה אומרת לחבר שלה בתוכחה: "אתה
רואה, זה מה שקורה למי שאוכל יותר מדי סמים".

ואז השיחה עם ההורים הבוכים, והטיסה, והיום אני כאן, ומעגל
השינה שמתאפשר לי כאן החזיר אותי למסלול החיים הנכון, והאמונה
בקדושת השינה מאפשרת לי אולי שלוש שעות ערות ביממה. לכן כדאי
שתעריך קצת יותר את הסיפור שאתה קורא עכשיו.
אם שלווה ואושר היו מטרה בחיים, אז אני יכול להגיד שפגעתי
בדיוק באמצע.

אז נכון, מאז אני לא חי את המציאות, כפי שהיא הוגדרה היטב ע"י
קולמוסיהם של הפילוסופים הגדולים, הנעים בכפוף לחוקי הלוגיקה
הנוקשים של שעות הערות ולא של שעות הדמדומים. גם העובדה שבשעות
הערות הבודדות אני נוח לכעוס לא מוסיפה לתפיסת חיי הרבה כבוד
בעיני הבריות.
אבל לשמוע את זה ממך, אדם שחי חיים של אחרים, שחייו הם מעלליהן
הפתלתלים של דמויות שטוחות בטלנובלות זניחות, שעתותיו הן
עיתונים ושאיפותיו הן להידמות לאחרים.
אז אולי גם לך (עם טיפת מסיונריות זולה) מוטב ללחוץ על השלט
האחראי להשחיר את מסך הטלוויזיה, למלא את פח האשפה, ביתם של
ניירות הטואלט המשומשים, בעיתוני השירותים, לצאת ממסך המחשב
המספר לך סיפורי ספק בדיון של אנשים אחרים,
וללכת לישון.