צעדים מדודים בדרך כלל מהווים ביטוי לזהירות. אפילו לפחד. אבל
אצלו זה היה אחרת. חיי המעבדה שלו הרגילו אותו למדוד כל דבר,
וגם את צעדיו לאורך קווי העומק של מימי ים המלח הוא מדד בעיניו
על פי צורות הפטריות האטומיות שכפות רגליו יצרו באבק המים.
חוץ מזה שלא הייתה לו סיבה לפחד. זה היה, לפחות על פי הערכתו
בזמן ובמקום בהם עמד, היום המאושר בחייו.

לפיו משוח חיוך סהרורי, ולגופו מרוחה הנוסחה שהוא פיתח במו
ידיו, והייתה גאוותו ככימאי וכאדם, והסיבה העיקרית לאושר יוצא
הדופן שאפף אותו היום, הוא התקדם עד ששיאי הגלים הקצרים של ים
המלח נגעו במותניו, ונעצר.

אחד הדברים שנתברכה בהם ארץ ישראל היא העובדה שהיא מהווה תצפית
נהדרת למרפסת של השכנה, ירדן, שהדשא שלה אמנם אינו ירוק יותר
אבל היא אדומה יותר, וחמה תמיד, וגופה העירום מצמחיה מרשים
הרבה יותר.

לכן כששליש גופו כבר נטוע במים, התעכב לשבריר בכדי להביט בה
ואז הסתובב לו את ה-180 מעלות הדרושות לו כדי ליפול על גבו אל
הזרועות התומכות של מימי ים המוות. הוא צפה בתיירים רובצי
החוף, שהפכו במהלכה האיטי של נפילתו לקו הרכס של המלונות שמצדם
הפכו למצוק העתקים שהפך לשמים כחולים ומושלמים. עכשיו לא נותר
לו אלא לצפות לתחושה של המים החמימים, כמו שתן ילדים בבריכה של
הקטנים, אוחזים בנאמנות בגופו, כמו שהם אוחזים בגופם של אלפים
לפניו, כבר עשרות אלפי שנים, מאז שנברא האדם. אולי קצת אחרי.

את טעמם של מי ים המלח הנבלעים מלוא הלוע, לא נבראו מילים בשפה
כדי לתאר. אוצר המילים הדליל שהקצתה השפה העברית לתיאור תחושות
טעם ותחושות בכלל, לא היה עשיר מספיק כדי לתאר את סמיכות
התחושה שצרבה בפיו וקיבתו, ואחר כך גם בעיניו. ואולי זאת הסיבה
בשלה לקח לו זמן רב כל כך לעכל את התחושה להכרה מילולית חדה
וברורה "אני טובע בים המלח".

בשל חוסר ההיגיון הנראה לעין שבעניין, הוא סרב להכיר בכך גם
כשהתקדם לעבר התחתית, אבל גופו התעורר לפניו והחל לפרפר אל עבר
פני הים שבגדו. הוא הצליח בקושי להתרומם מעל הקו האדום. מרחוק
הצוקים המטושטשים מאבקת מלח, הדהדו לו את קולה הצווחני של בתו
"אימא, אתם שיגעתם עלי, אבא לא צף בים המלח", ואת קולה של אשתו
שנדמתה תחת מעטה הדמעות על עיניו כנציב מלח על רקע הר סדום.

איש לא הבין למה פרופ' אלי להב שקע בלי סיבה מדעית מוצדקת
במימי ים המלח. לא נראה שמישהו מיושבי החוף ניסה להבין, שהרי
חוף הוא חופש ממחשבה, אבל נראה שאלי עצמו הבין, כי כל מה שהוא
יכול היה לפלוט מפיו באותם רגעים מלבד מימי מלח ופוספטים היה
"אני אחסל את כצמן הבנזונה, הייתי צריך לעשות את זה מזמן".

הזמן: שלוש שנים קודם. המקום: האמת היא שהמקום אינו חשוב
לעלילה, זו מצידה הייתה יכולה להתרחש בכל מקום אחר, בין כותלי
כל אוניברסיטה אחרת מהאוניברסיטאות הפרושות על פני מפת מוקדי
המחקר העולמית, ולא דווקא באוניברסיטה הספציפית בה התרחשה
באמת. אבל את העבר לא ניתן לשנות. לפחות לא באמצעים המדעיים של
היום.

הבאז היה ביואינפורמטיקה, אולי גם תעשיות ביו-רפואיות. כבר לא
הייטק במובן המקובל של המילה, הבועה כבר מזמן התפוצצה וטרם
נמצאו להם המתנדבים שייקחו על עצמם לנפחה מחדש. אילו הייתה זו
ארץ אחרת אשר מרוחה על כמה קווי רוחב וגובה כמו ארצות הברית או
קנדה, ובמידה והכותרת של העשייה ה"נחשבת" לא היתה מוצאת חן
בעיניו, היה אלי אורז את משפחתו ועובר לעיר אחרת עם אופנה
אקדמית אחרת. אבל בארץ קטנה כמו ישראל מחוברים להם כל המוסדות
האקדמיים בחוט של קסם, והאופנה בזו היא גם האופנה בזאת.
והוא, אין לא מזה וגם לא מזה, וכל יומו היה ממליח מלחים
במעבדתו.

אם אלוהים בכבודו היה מציג בפניו את הבחירה בין שם טוב לכסף
טוב הוא היה בוחר בשם. אז כיצד, בשם השם, ישרבב את שמו לכותרות
הירחונים האקדמיים הנחשבים, המכתירים את ההישגים המדעיים
שייחשבו לחשובים?

לשם כך חייב מוחו להעלות רעיון.

אבל ימיו שהיו עמוסי חוקים משוואות ונוסחאות שהיו חוק לחמו, לא
הותירו לו מקום לרעיונות זרים מתחומים אחרים. רק בחלומותיו,
לאחר שהטשטשו גראפים ומבני מולקולות מזיכרונו, היה מסוגל לחשוב
על מבנים אחרים, אבל אלו בדרך כלל נהגו להיות נשים צעירות,
מושכות מאשתו, שהאזור העמום של החלומות היה האזור היחיד שהוא
הרשה לעצמו לבגוד בה בגלוי.

בלילה ההוא, מזכירתו שלא הייתה יפה באופן יוצא דופן, אבל הייתה
מסוגלת לגרום לו לסוג אחר של הנאה חלומית, ניצלה את ההזדמנות
שמוחו ריק מחלקיקי יסוד, וניגשה אליו. תחתוניה המטושטשים בלבד
לגופה המרצד. והחלה לשלוח אלפי ידיים מלטפות למקומות שעם הזמן
שכח שאלוהים נטע בגופו.

אלי חש תחושה של עונג שלא ידע כבר שנים רבות. הרעיון הבריק לו
לראש בשלמותו, הוא ניסה להתנתק ממזכירתו שבינתיים הפכה לקולגה
שלו שהייתה מושכת ממנה אבל לא הרבתה לבקרו בלילות האלו, אולי
מחשש שהיחסים ביניהם יגלשו גם לבקרים שלאחריהם.

ברגע זה הוא ידע שהוא מוכרח לעזוב אותה כך. רועדת מתשוקה
בעולמה, ולהתעורר לעבר העט הקרוב שיכתוב את הרעיון שיכניס את
שמו לפנתיאון.

כמובן שהוא היה מעדיף להיות האיש שפיתח את התרופה לאיידס או
אפילו לטחורים, אבל גם משחה כזו שבנותיהם המפונקות של בעלי
המניות בצפון תל אביב או הצפונבוניות הפזורות ברחבי המרכזים
הכלכליים של העולם ירכשו בשולי כספם כדי להגן על גופם מנזקי מי
הים, גם היא תיתן לו דריסת רגל, בעולם שבו שוכן הכבוד במקום של
כבוד.

הוא לא חשש מהספקנים הפסקנים אשר יטענו כי רעיונו, שעם התקדמות
הזמן על צירו צבר תאוצה מחקרית אדירה, אינו יכול לעבור את
מבחניה הקשים של המציאות מהסיבה הפשוטה שגם גוף האדם גופא
מורכב בחלקו הגדול מחומר הדומה למי מלח בצורה מחשידה.

הרי הוא מלך המלחים ובניגוד לכל המדעים שמנסים לדייק, הפיסיקה
עם תסביכי אי הוודאות שלה, ומדעי החברה שחסד עשה עמם אותו אדם
שקרא להם מדעים, לכימיה יש מילה, משפט שלה וחלקיקים כבני אדם
מסתדרים בשורות ובשלשות.
לכן, אם רק יוכיח שזה אפשרי, המציאות תאלץ לקבל את גזרתו
בהכנעה, וכנ"ל גם הם.

אבל משהו אחר, במקום אחר, כן ערער את שלוותו. בזמן האחרון
התאורה במעבדתו של כצמן המשיכה להפיץ פוטונים לכל עבר גם זמן
רב לאחר שהשמש התעייפה מלעשות זאת.
וזאת אומרת שכצמן עסוק, והוא יכול לתת סיבה הגיונית אחת לכך
שכצמן עסוק עכשיו.

המחשבה על כצמן גרמה לשורשי מחשבותיו להזיע. והוא ניסה להימלט
ולסלק את כצמן מדל מחשבתו. "מיהו כצמן הזה?" שאל את עצמו, "הרי
לא הוא האיש שמסוגל להביא את ההישג המדעי שלי לפשיטת רגל, מי
הוא לעזאזל?"

"ויקטור כצמן, מדען ואיש מעשה, עבודתו בהרחבת ספקטרום הידע
האנושי תיזכר לעד ותשרת את הדורות הבאים".
כך דמיין לו כצמן את מצבת הבזלת שתונח על קברו, עם סיומם של
חיים מלאי תוכן. אבל זמן רב נשאר לו לצעוד כך בשביל הישר ומוקף
זרי הפרסים, המוביל למצבתו המיוחלת, ולשם הנצח שירכוש לו בשל
הישגיו המדעיים יוצאי הדופן.

כצמן כמעט היה שם, לאחר עשרות שנות מחקר, הוא כמעט הגיע להישג
אשר היה אמור לקנות לו את מקומו על מדפי הספריות במפת מוסדות
המחקר כולה. כמעט, אלמלא אלי מיודענו היה דואג בדיוק מדעי
כמעט, להגיש את המחקר שלו שלושה ימים לפני מועד טקס קבלת הפרס,
מחקר ששימש את חפירה לביצועה השקט והמתוקתק של קבורת מחקרו של
ויקטור, בבית קברות שנראה שונה ומאכזב בהרבה מזה שהיה נגלה
אליו בחלומו, בלי מצבת הבזלת המיוחלת במרכזו.

לאור עובדה היסטורית זו, ולמרות שבימים כמסלולם לא היה מקדיש
כצמן קשב מיותר למשחה חדשנית המיישמת תגלית העוסקת בנושא כזה,
ואפילו שהיא עוסקת במי הים, והוא הרי היה השולט בימים, לפחות
בכל הקשור למינרלים הנחבאים אל הסלעים שתחת הגלים. במקרה הזה
הנושא לא היה נושא המחקר אלא הנושא באחריות לו, האיש שנושא גם
באחריות לקבורת המחקר הקודם שלו ולתהילתו הנשאפת.

הוא קרא את מחקרו של האיש האחראי לכל אלו, ולאור הנסיבות הוא
ידע בוודאות הגוברת על הוודאות המדעית, וודאות המתקרבת לוודאות
האמונית הגוברת בעוצמת האנרגיות שלה על כל סוג של וודאות
שזקוקה להוכחה:
הוא ידע שישנו חור בתגלית הזו, עכשיו נותר רק למצוא את המועד
בו הוא והמאהבת יחשפו בשיתוף פעולה את החור הזה. #
הקטנוניים יוכלו לקרוא לזה במבט היסטורי צר עין - שעת הנקמה.

שקיעה לא הייתה שם, הרי אדום אינם נמצאים בצד בו השמש מעדיפה
להניח את ראשה בעייפות הערב. אבל הייתה שקיעה, ולא זו שקיעתו
הלא צפויה של אלי במימי ים המלח. הייתה שם שקיעה של שנות מחקר
רבות ושל שאיפות תהילה עד האופק.
אלי לא שאל את עצמו למה החליט לנסות את המשחה דווקא על עצמו,
דווקא בזמן חופשתו היחידה, הכתם הצהוב היחיד בלוח השנה האפור
שלו.

הרי הוא לא יכול היה לצפות לכך שהמשחה, שהוא עבד במשך זמן רב
כל כך להוכיח שאינה מפרקת את גופו של הנמשח, תפרק דווקא את מלח
הים, שבמקרה הזה שמש גם כמשענתו.

אבל הוא ידע היטב מיהו היחיד שיכול להוכיח, שהמשחה שעבד עליה
במו מוחו במשך תקופת חיים, יכולה לפרק את מלח הים לאלפיות.

הוא בהחלט ידע מיהו זה, שעשה שעות נוספות במעבדתו כדי להוכיח
הוכחה כימית חותכת, בדיוק ביום חופשתו, ביום בו אמור היה לחגוג
את הישגו, בדיוק בזמן בכדי לגרום לו לשקוע במים שהיו אמורים
להוות משענת כל כך בטוחה לבטחונו בעצמו.

הוא בהחלט ידע מי זה, ואם עד עכשיו לא ידע מה יהיה היעד הבא
שלו בעולם המחקר האקדמי הסואן עכשיו הוא יודע, יעד לא יהיה לו,
תהיה לו מטרה: לאיש הזה, לכצמן, לא יהיה קיום מדעי, כל מאמר
שלו יופרך ברגע בו יצא מדל דלתה של מעבדתו. על כל מחקר שלו,
שבעה מחקרים סותרים יתפרסמו. מצבתו תהיה צנועה משתכנן, וכדאי
לו, לאלי, להתחיל לעבוד עליה כבר עכשיו.

# ויקטור כצמן מעולם לא בגד באשתו עם אשה אחרת, לא מפני האהבה
הגדולה ששרתה ביניהם. הרי זמן רב התקדם על צירו, מאז החלו
להופיע היוצאים מן הכלל של נוסחת האהבה שנראתה אז כל כך
מושלמת, כל כך חסרת חורים. ואכן לא אחת הוא גמל בדעתו לבגוד
בה, אבל לא עם מישהי שתערער את שגרת חייו הליניארית והיציבה,
אלא אם מישהי שתקבל אותו כמו שהוא ואת מה שהוא אוהב כמו שהוא
אוהב. אז הוא החליט לבגוד בה עם המעבדה.