הוא: "את ממש נוראית,
כל הזמן מתלוננת, זה פשוט לא נורמלי.
אני שונא אותך.
איך את מעזה להתייחס אליי ככה,
אני אוהב ונותן לך הכל, ואת כמו זונה זורקת הכל.
את ממש לא בן אדם, את חיה רעה,
לא יודעת להעריך מה שנותנים לך.
אני ממש רוצה להתרחק ממך, חבל שנועדנו להיות ביחד."

היא: "אתה צודק, אני כל כך זונה, אין ספק שאתה צריך להגיש לי
את המילים האלה כי אני מתייחסת אליך חרא אבל גם אתה כל הזמן
ממציא בעיות חדשות. זה מפריע לך, וזה מפריע לך, וזה פשוט כבר
לא נורמלי. נמאס לי שכל יום יש משהו אחר שצריך לטפל בו."

הוא: "אני לא רוצה לדבר איתך יותר בחיים. תראי, אני אלך ואת
תרגישי נורא, נורא מאוד, כי אני כבר לא אהיה כאן יותר ולא
ישארו לך חיים."

היא: "תגיד, לאן אנחנו הולכים? איך נמשיך לחיות ככה? איך נממש
אהבה גדולה? איך נחיה בשמחה? אנחנו מוצפים בשנאה ובזעם, וזה כל
כך לא כיף, זה לא מועיל.
אין בי כבר תשובות, אני רוצה להתרסק על המיטה, איתך או
בלעדייך.
מרגישה אבודה בים של תובנות - צפות בים אפור, תעזור לי לאהוב
אותך, תעזור לי להחיות את האמת, להוריד את הספק, הציפיות
והעבר.
נראה לי מיותר, נראה לי מיותר.


שיחות עם הגוף שלי
עוזרות לי להבין כמה אני לא מדברת איתו בכלל,
כשקשה לי אני מנסה להבין דברים מהראש.

לגוף שלי כבר נמאס מההאשמות הבלתי פוסקות,
מהרצון הזה שיהיה יותר טוב, יותר בסדר,
מהפחד הזה שאולי הכל יישאר.

אני משחקת משחקים מול המראה,
אומרת שהכל בסדר גם כשנדפק משהו רציני בתוכי.
גם כשכל הגוף שלי מגרד לי,
אני מאשימה אותך...
קשה לי להיות עם הקושי,
אני בורחת למקום שבו אמרח תרופות על גופי.

רק לא להרגיש, רק לא לדבר,
שכולם יקראו עליי ויידעו,
רק אני לא,
רק לא אני עם גופי.

איזה זוגיות - אני צועקת עליך כשלא טוב לי עם עצמי.

רציתי לפטור את עצמי מהפחד...
פטרתי את עצמי מהאמת.
אחרי הפחד פגשתי אהבה.
בתוך האהבה פגשתי את עצמי.