ההתחלה יצאה חרא, אני מודה, אבל זה לא אומר שתפלו את האמצע
והסוף, מה פשעם ומה חטאתם?

"קול ישראל מירושלים, השעה אחת עשרה, והרי החדשות ועיקרן
תחילה. בפיגוע ירי שארע לפנות בוקר בכביש המנהרות נהרג אדם אחד
ושלושה נפצעו. מצבם של שלושת הפצועים קל עד בינוני, הודעה
נמסרה למשפחת ההרוג. במדינת ויאומינג שבארצות הברית נהרגו 11
בני אדם כתוצאה מסופת טורנדו שארעה בשטח כפרי, באזור גרינאוקס.
כתבנו בניו יורק יצחק תלתלים מוסר כי זו כבר הסופה השניה
שתוקפת את אותו אזור במהלך השנה..."

הארי לא נהרג בסופת הטורנדו שהשתוללה בשדות הרחבים. אף לא
נפצע. אפילו לא התבדרה תסרוקתו המושקעת, ולא התלכלכה באבק
הסופות. גם מרעיו של הארי שעבדו באזור השדות הרחבים, בעוד הוא
מסדר ענייני ביטוח לטרקטור בעיירת המחוז, לא זכו להיכנס לרשימת
11 המופלאים מהחדשות, שנמחקו תחת ענן אבק הסופות.

הארי הכיר קלות את אחד ההרוגים שזכה להיכנס, כתוספת מספרית
אמנם, לתקציר החדשות בארץ הקודש הנידחת. אבל היכרות זו הייתה
היכרות שטוחה מאוד. שטוחה כמעט כמו איזור השדות הרחבים במערב.

אחד השדות השורשיים, הפוריים וידועי השם באזור זה היה שדהו של
הארי, שדה ששערה אחת משערות ראשו לא שרדה את סופת הטורנדו
שקנתה לה את פרסומה בשל הנזק הטהור שחוללה.
מכאן יובן זעמו של הארי שיתבטא בעוצמה בהמשך הסיפור, ומכאן
יובן מדוע ייסלח לו ולו אפילו באופן חלקי על הנזק שחולל יצר
הנקמה שלו בארץ זרה. ומכאן יובן בכלל כיצד הסתנן הארי לסיפור
שהחל בתקציר החדשות של 11:00 במדינת ישראל וכבש אותו בסערה.

האמת היא, שהארי נולד בכלל בעיר הנידחת לחופיה המזרחיים של
אמריקה. תחת קידומת בולטימורית.

הארי תמיד אהב לצפות במערבונים. הוא ביים על פיהם את כל חלומות
ילדותו הנידחת. שעותיו הגדולות היו השעות שפינה לעצמו מעמל
לימודיו, לצפייה באווירת החופש וההרפתקנות שיובאה, הישר
מאיטליה, אל מסך חדרו, באריזה אמריקנית מהודרת.

בלימודיו, בבית הספר העירוני בפחות מוצלח מפרברי בולטימור, לא
הפגין הארי ברק או יכולת שינון מזהירה, גם לא השקעה רבה ולא
עזרה יוצאת דופן לחבריו ולא שום דבר שיכול למתוח איזשהו קצה של
חיוך על פניהם של ההורים, אנשי העמל, בקבלם במין טקס קבוע
ותמוה את תעודת השליש.

הוריו הוו חלק משכבה חברתית בעיירה של בעלי מקצועות ניהול או
מקצועות חופשיים (כמה שהשם מטעה לפעמים...). תמיד היו מונחות
ארוחות דשנות מעשה ידי העוזרת על שולחן העץ המפואר של המשפחה.
את שעות הפנאי שלהם כילו בני המשפחה בפעילויות חברתיות כמועדון
הקלפים, סרטי קולנוע מגוונים וויכוחים פוליטיים
וקוסמופוליטיים.

והם תמיד שאפו ליותר. בדרך כלל בתחום הפיננסי.
כשהיה רך בשנים במידה מספקת הפנימו הוריו של הארי ואף החדירו
למוחו הצנום שאת החלום האמריקני, או לפחות את גרסת שנות
השמונים שלו, הוא לא יזכה להגשים. הם הבינו שרק נזק כלכלי יצא
להם מהשקעת הונם במניות "הארי". הם שלחו אותו לבי"ס אזורי דל
פוטנציאל. שלא כמו את שארית אחיו המבטיחים ע"פ התחזיות, אותם
ביטחו בבתי ספר יוקרתיים, שם מלמדים מיטב המשקיעים ושם לא צריך
לכבד את רוחה העיקשת של חוקת ארה"ב ולשלב שכבות גזעים ותרבויות
בעלי פוטנציאל תשואה נמוך ופוטנציאל אלימות גבוה כמו אלו שהיוו
את המרכיב העיקרי בבתי ספר מסוגו של בית הספר לחיים בו למד
הארי.

לכן, אין פלא שהארי כלל לא ניסה להשתלב באווירת התקופה, לא שאף
לריאותיו את אוויר השאפתנות שנשב באותה תקופה מכיוון שלטי
הפרסומות וממודעות הדרושים הגדולות בעיתונים היומיים. אין פלא
שהוא לא חלם בלילות את חלום צמוד הקרקע, הבריכה המקורה והפנסיה
המוקדמת, שהיווה באותה תקופה את החלום האמריקני התורן.
לא פלא שהארי חיפש לו גיבורים אחרים מגיבורי העמוד הראשון של
"פורצ'ן" כמו ביל גייטס וטד טרנר, ומגיבורי מסך הקולנוע השטוח
והתקופתי המכסים עצמם בבלונדיניות מזדמנות כבעלי תאנה.

גיבורים אלו מצא הארי ב"טובים" שבמערבוני הספגטי שהציפו את מסך
הטלביזיה ואת עולם החוויות הבלתי מורכב שלו. אותם "טובים"
בגווני שחור לבן בסגנון המקובל באותה תקופה, שהגשימו את חלומם
להקים חווה או שדה או בית במקום המהווה השתקפות מדויקת של שברי
התמונות שזיכרונם נשא למזכרת מתוך חלומות הילדות.

בקצוות הערבות הפרושות. בגדות נהרות סוחפי גזעים כרותים.
בלבבות יערות משילי עלים צבעוניים בעונות המתאימות. שם הקימו
"טובים" אלו שבדרך כלל נראו כמו "גברים אמיתיים", שלא כמו
גיבורי הוליווד החדשים, ובטח לא כמו זמרי הרוק המאופרים של ניו
יורק והעיירות, את חייהם מחדש. שם גידלו את שדות הלחם ועדרי
הסטייקים שלהם במו ידיהם המסוקסות, מצולקות המלחמות עם איתני
הטבע המתנגד באטימות עיקשת. שם נשאו את נשותיהם היפות
והשותקות, במו ידיהם, לעבר בית החלומות בו יוכלו לחלום ללא
מפריע.
שם יוכלו לצפות עם זריחה באלפי ראשי בקר עטורי הקרניים, או
באצבעות שדותיהם הפרושות לעבר גווני האופק, ולחייך באושר חיוך
יומיומי ממושך של הגשמה.

הידיעה הלאקונית הזו, בקולו המתנמך של קריין בשלהי דרכו, שולי
שוליה של מהדורת החדשות, תיארה בצורה היבשושית ביותר את גדיעתו
של  חלומו המערבוני של הארי.

הארי הביט מהמרפסת הגדולה של ביתו אותה בנה בדיוק כפי שציוו
אותו תמונות זיכרונו מאותם סרטים בהם היה נוהג הגיבור לנקוב
לאהובתו השברירית במספרם המדויק והעצום של ראשי הבקר שכולם
יהיו שלה אם רק תהיה שלו.

הוא הביט בעצב עד שדמעותיו הכואבות טשטשו מעט את אימת המחזה.
הבכי הקל על הארי. זו הפעם הראשונה שבכה מזה זמן, זו אולי הפעם
הראשונה שבכה בכלל. גיבורים מתים. זו דרכו של עולם. נשיהם
נחטפות, מוכות ונאנסות. גם זו דרכה של המציאות בקצוות. שדות
נשרפים כאותות עשן של הזהרה.
אבל חלומות, חלומות אף פעם לא מתכלים. אולי רק במציאות. הבכי
זרם כמו זמן נשימה שעיכל לתוכו את משמעות תוצאותיה של סופה:
רצח מאווייו לחיות את האידיאל שכל כך רצה לחיות.

דמיונו הקרין לו לפרקים תמונות עתידיות שלו כפועל בבית חרושת
בעיר המחוז "בית חרושת דין הנרי לגומי". עירוני שחצן. או כנהג
ההסעות של בית החרושת (אכן, גם לו לא היה ברור מדוע).
התמונות רק הגבירו את הניסיון של דמעותיו השוטפות לטשטשן,
למחוק בלחותן את המחשבה אודות האפשרות היחידה שנותרה למלא את
משבצת חייו, בורגן קטן בחברה בה לעולם לא יזכה להכרה, אפילו לא
של עצמו.

הארי האמין שאלוהים ברא את הזעם כדי לשחרר את הכאב, ואת הנקמה
כדי לשחרר את הזעם, אבל הפעם הזאת לא מצא לו אובייקט נקמה, אם
לא מביאים את אלוהים בחשבון, ולא מביאים את אלוהים בחשבון.
הארי השתטח על הרצפה בכאב זועם חסר שחרור ולכן מחלחל בתוך
עצמו. עד אשר זכרונו, שבימים כקלקולם אינו עומד להגנתו, דווקא
המציא לו את השחרור הטוב ביותר שניתן להוציא מתוך תהום שכזו.

דווקא אז, כבדרך מקרה ניסית, נפל מבטו הנפול של הארי על מדף
ספריו הדליל, ויד הגורל או שמא זיכרון סופת הטורנדו גרמו לו
להניח את נקודת המוקד של עינו וקשבו על הספר "כאוס".
ספר אשר קנתה לו ידידת המשפחה הארייט כאשר הסופר בכבודו ובעצמו
החליט לסמן במפת סיור היחצנות שלו דווקא את עיירת המחוז שכל
תפקידה בעולם הוא לספק שירותי קניה תיקון וחילוף לשדות
הרחבים.

מהספר הוא זכר משפט אחד בלבד "נפנוף כנפיו של פרפר מעל בייג'ין
יכול לגרום לסופת הוריקן בצפון אמריקה". משפט אחד אשר הספיק לו
כדי להבין לאן יוליך את זעמו המצטבר. הוא חזר לשבת על הספה אשר
מול החלון שאינו צופה לעבר שדהו המחולל, והחל לחשב, כיצד ירכוש
את כרטיסי הטיסה, ומה יהיה מועדה של הטיסה, והיכן ירכוש מילון
אנגלי סיני שיאפשר לו לעשות עבודה חלקה. כל אותו הלילה ישב
והגה תוכניות, שהגם שמוחו העלה בהן פקפוק בשעות הצהרים, עם
העריב הערב תחושת המטרה שמילאה אותו הבהירה לו שזהו המפלט
היחיד.

באולם הנחיתות בסין לא חיכה לו אף אחד. וגם אם מישהו חיכה לו,
ספק אם היה יכול לקרוא זאת בין אלפי השלטים בסינית שהדגישו לו
את זרותו. הכל נראה לו זר, כי הכל היה אכן זר. השפה והמבטים
שהאנשים לכסנו לעברו. הוא הרגיש בודד, אבל עד מהרה תחושת
השליחות מילאה את ואקום הבדידות. הוא יצא לעבר רחובו של הכרך
הגדול בייג'ינג, גמגם לנהג מונית מזדמן שאיתר בזרם המכוניות את
שמו של המלון הזול בו הזמין חדר, ונסע לחדר שנועד לתחילתה של
עבודה על המשימה.

הוא השתהה בלובי, הוציא את מחברת הרשימות שלו, ועיין בה.
למרות שהיה עייף מתלאות הטיסה וצרות שבירת השיניים של השפה,
הוא לא נכנע לפיתוי שהציבה בפניו מיטת חדרו, המגרה. הוא יצא
מיד לשוק, למקום בו ידע מראש שימצא את האקדח הידידותי ביותר,
כזה שניתן להשיג רק אצל כרישי ההברחות בסין. אקדח מוכן לפעולה
ומדויק. אקדח שלא יחמיץ אפילו פרפר.

הוא שלף במהירות מכיסו את 200 הדולר שהוכנו מראש, והאקדח עבר
ידיים. חבריו נתנו לו מידע מפליא בדיוקו. הוא לא התפלא, הרי
מלבד מומחיות בכלי רכב ובכימיקלים שונים לריסוס, הרי שהעיירה
בה חי היא מוקד ידע בתחום ההברחות והשוק השחור, וכפי שהתברר לו
גם ידע בנושאים בין לאומיים לא חסר בעיר זו של תלמידי חכמים.

אחרי הצ'ק אאוט המהיר, לקח הארי מונית לעבר פאתי בייג'ינג. הוא
העדיף לכנות אותה בשמה הישן, פקין, בכדי לחדד את תחושת הנקמה
ברגע לחיצת האצבע הבטוחה על ההדק.

הוא נסע לעבר המקום בו הרגיש שימצא אותו. כמובן שגם הוא שאל את
עצמו עוד כמה גבר הגיוני כמוהו יכול לסמוך על תחושות הבטן שלו,
במיוחד במסע רציני כזה שבו הוא משקיע את רזרבות כספו. אבל הוא
ידע שהמסע כולו נעשה בשליחות הרגש, והאל ששלח הוא האל שינחה
אותו בדרכו.
הארי היה מונותיאיסט.

הוא התמקם בפאתי פקין, ליד מסילת הרכבת, כי שם היו שיחים
להסתתר בהם, ושם הדו קרב עמד להתרחש. הוא מצא לו פינה של עשב
יבש, כנראה מרוסס באחד הרעלים בהם הסינים משתמשים בכדי לדכא את
העשב, בלי כללי פיקוח שימנעו דיכויים של חיים. הוא הריח את סוג
הריסוס על הגבעולים החרבים, וזכרונות שדהו אשר באמריקה החלו
להציף אותו. כשהתעורר מחדוות החלום בהקיץ, נשבע שלא יזוז מכאן
עד שירצח אותו נפש, או עד שימות בעצמו.

יום עבר על האימפריה הסינית, ועוד יום, מעגלים של שקיעות
וזריחות, והוא עדיין לא מצא אותו. האוכל בתרמיל נגמר וגם
בקבוקי המים החלו לאזול לאיטם למרות הצמצום בו נהג.
מוחו החל להטשטש. מדי מבט על מסילת הרכבת ועל צמרות בתי העיר,
שנראו לו פתאום פסגות הנוחות, החלו להבהב במוחו הרהורי כפירה.
אבל הוא ידע בודאות יוקדת, שאין לו לאן לחזור טרם יבצע את
נקמתו בצורה מושלמת.

לאחר יומיים בערך, מוחו לא הצליח לספור, הוא שמע רחשוש קל מתוך
העשבים. האינסטינקטים הרדומים למחצה שלו העירו אותו לעבר
המטרה. נכון שבדרך כלל נהוג לזהות מטרה טרם יורים בה, אבל
מנהגים קפדניים אלו נשאיר לצה"ל ולצבאות הפועלים מתוך מילוי
פקודה וחוקיות אפרורית, ולא מתוך תחושת אמונה ווודאות מוחלטת
ושלמה.

הארי גייס את מיטב רגשות הפורקן שהצליח מוחו הרדום לגייס, כדי
לקחת איתו בזיכרון את תחושת הנקמה הזו גם כשיחזור לשדהו אשר
בשדות הרחבים לשקם את חייו מחדש. הוא כיוון את האקדח הנאמן
והצייתן אל מקור הרעש, שיח ירוק בעל עלים דמויי קיקיון,
שבאמצעו הבחין אפילו בעלה מוזז. הארי רוקן את כל מחסניתו, כדור
אחר כדור אחר כדור, הוא הרגיש רוממות רוח, משל הגיע לשיא עם
אשה יפיפייה על ספסלי הכנסייה בעודו מתפלל לאלוהיו האחד את
הזכה שבתפילות.

הוא חייך בסיפוק עצום, כאילו לא יכל לחזות את אשר יתרחש לאחר
מכן.

וכיצד היה יכול לדעת את אשר יתרחש לאחר מכן? כיצד יכול היה
לדעת כי מאחורי השיח ניצב לו כבל החשמל המוביל למחסום מפגש
הרכבות הקרוב? הרי אינו נמנה על חברי לשכת מהנדסי המסילות
הסינית ע"ש בכיר המפלגה לי וו יאנג, וגם לא על טכנאי החשמל
הפשוטים המשתכרים מספר קטן ביותר של צלחות אורז ליום.
אילו היה נמנה עליהם בוודאי היה מניח את הכבל במקום בטוח ונראה
יותר, ואולי אף היה פונה לממשל שישנה את תקניו המקלים, כי
מדובר פה בחיי אדם, נושא חשוב ביותר למרות האינפלציה האנושית
השוררת באימפריה.

אז לא ניתן להאשים את הארי באסון שהתרחש. אבל בטח שלא ניתן
להאשים את הנהג התמים וקשה היום שעבד יום יום בשעות לא שעות על
הקטר, כדי להביא למשפחתו אוכל ושאר אמצעים לתחזוקתם  השוטפת.
הנהג, למרות היותו מוסמך כבר 24 שנים, מאז שהגשים את שאיפתו
לנהוג על קטרי בייג'ינג לעבר המעמד הבינוני, שבסין נוהג להיות
מרוצה ממה שיש לו, מימיו לא היה מודע למערכת החשמל הרוחשת מתחת
לקרקע וקובעת גורלות מחסומי רכבות.
מבחינתו הייתם יכולים להגיד לו שאת המחסום מפעילה אנרגית השמש,
או האבות הקדמונים, והוא היה פוטר אתכם בהנהון מנומס ועסוק.

כמובן שנהג הקטר עצמו לא הספיק להתעסק יותר מדי בשאלה האם זוהי
אשמתו או שמא אשמתו של מישהו אחר, מן הממשלה אולי, או
האיגודים. כי לאחר חלוף רגע הבעתה הראשוני, בראותו רכבת זרה על
המסילה לעברה התכווננה הרכבת אותה הוביל, מוחו פשוט נמחץ למוות
עד בלי יכולת לחשוב.
מאחוריו נזרקו אלפי סינים קשי יום אל הספסלים הקשים ואל
החלונות המסורגים. חלקם נפצע, חלקם עד מוות, חלקם נפח את נשמתו
מתוך הפחד מפני הבלתי צפוי.
לא ניתן לאמוד את כמות הרגשות שנמחקו באותו יום מר בקו הרכבת
בייג'ינג-מינינג האפרורית. רכבת המעבירה אנשים מעשה יום יום
בין חלקים שונים בחייהם. אנשי עסקים, אנשי מפלגה, אנשי שם,
פשוטי עם. לכולם חברים, לחלקם משפחות, ילדים, נשים, בעלים,
ילדות.
חלקם לקחו את משפחותיהם על הרכבת. את בניהם המשתוללים עד התפקע
הסבלנות, ואת בנותיהם המביטות בסקרנות ילדותית מבעד לסורגי
החלון, מביעות את התעניינותן בהצבעה סתמית ובשאלות אודות
המגדלים הנעים ברקע.
עיניים מלוכסנות קטנות וחמודות ומנעד רגשי כמו של כל ילדה
תמימה עלי אדמות. ועוד כהנה מילות ריק שלא יוכלו להכיל את מה
שאבד באותו האסון.

הארי לא היה מודע לכל זאת. הוא אחז באקדחו שמשקלו הוקל במחסנית
כדורים שלמה, והביט אל בוראו.
ואז שמע את הבום. את מקורו של הבום לא איתר מכיוון שהלה הדהד
לו מכל חומת הבטון של העיר. אבל בעקבות הבום הזה, בניגוד לבום
המניאטורי של הדף אקדחו, החלו השיחים לנוע. מתוך השיחים פרצו
אלפי כנפיים קטנות וצבעוניות של פרפרי חופש. הארי ניסה לכוון
את אקדחו המרוקן לעבר אלפי החשודים הפוטנציאליים, אבל כולם
פרחו להם, ואקדחו נטול המשמעות, הושלך לקרקע מידיו המיואשות.

הוא הביט חליפות בבבואת אלוהיו ממעל, ובידיו חסרות המעש ודמעות
זלגו מעיניו, הוא דמיין את אלפי סופות הטורנדו שיפשטו ויבזזו
את כל רכושם של אנשי השדות הגבוהים והמישורים הרחבים של אמריקה
בכלל.
הוא הביט בכל הפרפרים שלעולם לא יוכל להפרע מהם.

הוא הבין שחלומו התעופף לו בבום לאלפי מרחבים, הרציונאל שלו
הורה לו לחזור מיד למלון ולתפוס את הטיסה הראשונה חזרה לבית
שפעם היה בית חלומותיו, ולמצוא לו עבודה בורגנית שתפרנס אותו
הרחק מהשדות. אבל כל מה שיכול לעשות באותה שעה היה להרים את
אקדחו הריק מהקרקע יבשת הקיץ לכיוון ראשו, ולנקור.

"54 הרוגים בתאונת רכבות בסין, כתבנו מוסר כי ע"פ הידוע
לשגרירות ישראל בסין, לא היו אזרחים ישראלים בין נוסעי הרכבת.
מזג האוויר יהיה נוח, הים גלי עד גבה גלי. זה סוף החדשות מקול
ישראל."