התקרבתי לאט עם הכוס אל החלון.
מסתכל עליו. על המסגרת הלבנה מאלומיניום שמקיפה אותו, על הרשת
הירוקה, הסורגים.
לא רואים כמעט שמיים מהחלון שלי. מעט פיסות של כחול בין פסי
ברזל מחלידים.
הסתכלתי. הבטתי יותר נכון, הסתכלות עם מטרה.
היום כשמלכה הביאה לי את הכדורים רציתי לשאול אותה מה עושה כל
אחד. בשביל מה אני לוקח כל כדור. מה התפקיד שלו.
היא לא רצתה להגיד לי. היא הסתכלה עלי במבט עצבני וביקשה שאני
אבלע אותם מהר כי היא צרכה ללכת לחתונה של בת דודה שלה. ריחמתי
עליה קצת.
בחוץ ראיתי את חיים וברוריה יושבים בשמש, הולכים קצת מסביב
לפסל הלבן עם השלט שאני לא מצליח אף פעם לקרוא. אמרתי למלכה
שהוא כתוב קטן מדי והיא אמרה לי שאני אפסיק לבלבל לה את המוח
כי כואב לה הראש. היא עובדת קשה מדי לדעתי.
ניסתי להיזכר במשהו.
כן, בהופעה של ברי, במיכל, באוטו של אבא, בטעם של קרטיב קולה
לימון.
לכדור האדום יש טעם של קולה לימון ולירוקים של אבטיח, הלבנים
לא מתוקים ולצהוב יש טעם של בננה- נראה לי בכוונה.
ד"ר עמוס אמר שאני לא משתדל מספיק.
שאלתי אותו בשביל מה אז הוא שאל אם אני לא מתגעגע לאיך שהיה
פעם.
פעם, אמרתי לו, היו מלחמות והיום אין. אז הוא אמר שיש מלחמות
ושאני מנותק מהמציאות, אז אמרתי לו שככה יותר טוב לעולם אז הוא
שאל אותי איך אני יודע מה טוב לעולם אז אמרתי לו שאני מנחש.
יכולתי להמשיך איתו שעות.
הוא די אידיוט אבל הוא משתדל ובגלל זה אני משתף פעולה. אני
מעריך השתדלות.
הוא אומר שעם קצת רצון אני יכול לצאת מזה, שאני לא ממש חולה,
כימית.
אמרתי שזה יהיה מאולץ, מזויף, אני לא אוהב לעשות דברים בכוח.
מה שבא ברוך הבא.
אתם מאמינים? אני לא.
סווטלנה הגיעה עם המגש. האוכל הכי מגעיל במזרח התיכון ואני
אוכל אותו. סובל בשביל כולם. ניסיתי לשכנע את עצמי שמישהו חייב
לאכול את האוכל הזה אבל לא הצלחתי. תמיד הגעתי למבוי סתום.
אני אוכל לאט, יושב בשאנס אליזה, לוגם יין כל ביס שלישי מהשליו
המטוגן עם ירקות ברוטב פרובנס.
ד"ר עמוס ביקש שנקרא לו ככה.
זה יוצר קשר אישי יותר בין המטפל למטופל.
שאלתי אותו למה הוא רוצה לטפל אז הוא אמר לי שזה גורם לו
להרגיש שצריכים אותו. אותי זה היה מלחיץ כל הסצינה הזאת אבל
הוא חי עם זה יופי, ד"ר עמוס.
מלכה הגיעה עם המנה של אחה"צ. תאכל מהר, היא אומרת לי, אני
צריכה להגיע לבריתה של בת אחותי.
יש לה משפחה מאוד פרודוקטיבית, חשבתי לעצמי.
לועס את הכחול ומסתכל באדום ובכתום. רוגע פשה בעצמותיי. הרגשתי
את האצבעות ברגליים אבל החלטתי לא לספר לה על זה. למלכה. גם
ככה זה לא יעניין אותה.
הסתכלתי מסביב על החדר, קטן, לבן, שמיכה ירוקה-בהירה, מיטה
רחבה קירות ריקים, דלת עץ צבועה בלבן מלוכלך, רצפה שחורה, הכול
היה מסודר במקום.
כל צבע ליד החפץ שמתאר אותו ומתרגם אותו להוויה מציאותית
מובנת, כל מתקן מותאם למשתמש, הרגשתי איך העפעפיים תלויים להם
בלי שיכולתי לשלוט בתנועותיהם, מרחפים.
ניסיתי בכוח להיזכר בתמונה האחרונה מבחוץ.
יושב על החוף בתל-אביב, האוויר עומד באמצע אוגוסט, מעשן
סיגריה, שותה בירה פושרת.
מסתכל על הים ועל השמש שנופלת לאט לאט רחוק ממני, מחכה שתגיע
איזו בריזה שתעיף ממני את טיפות הזיעה השומנית שנגרית לי על
המצח...
נשמעה דפיקה על הדלת.
"מיכה, אפשר להיכנס?"
"כן?" עניתי, מביט בתימהון וחצי חיוך לקהל הדמיוני המצומצם
שלי.
היא נכנסה פנימה, גבוהה, בהירה - כמו שזכרתי אותה.
"מה נשמע?"הביטה בי במבט מודאג.
"בסדר, את יודעת שמטפלים בי ממש טוב כאן? ממש. אני מרגיש ממש
טוב ואני ממש חושב שאני יכול לצאת מפה. ממש עכשיו."
"אני חושבת שכדאי שתחכה קצת. דיברתי עם ד"ר עמוס והוא אמר שאתה
צריך עוד קצת זמן."
"ללללאאאאא..." אנחת אכזבה נשמעה מכיוון האגף הימני של הקהל
הדמיוני, "ומה אצלך? איך הלימודים?"
"בסדר. אתה חסר לנו קצת."
(לנו?)
"אין בעיה, אני רק צריך למצוא משמעות לחיים. לפחות לשלי ואז
אני יוצא מפה תיק-תק."
היא חייכה, חיוך צחור עם שיניים לבנות וישרות. אני אוהב אותה.
"טוב, מתחילות הבחינות אז אני לא אוכל לבוא לבקר אותך."
היא בטח באה כי לא נעים לה. כי אהבתי הדואבת מכאיבה לה וגורמת
לה להרגיש רחמים כלפי, שאהבה גמרה אותי, מוטטה.
"ביי. תמסרי ד"ש לכולם."
"אל תדאג אני אמסור." היא גם שקרנית פתולוגית. שמתי לב לזה.
טוב חבר'ה צריך להתאפס. צריך לצאת מפה. המקום הזה הורג אותי.
יש הצעות?
כן, השמיע קול קול, תפסיק להתנהג כמו פסיכי ותיקח את עצמך
בידיים.
מה זה אומר בדיוק, פסיכי? אם אני חייב להתייעץ עם עצמי בקול רם
זאת בעיה? FUCK IT!
ד"ר עמוס הופיע לפתע באמצע הדיון, למעשה בפאוזה ומזל שכך.
"ומה אתך הבוקר? קיבלת ביקור יא ממזר."
" עכשיו כבר שש בערב ומה אתה רוצה?"
"לרפא אותך. "
"ממה? אני לא חולה. "
"אז למה אשפזת את עצמך?"
"כדי שתמצאו למה אני לא חולה. כל העובדות מצביעות על מחלה."
" מיכה, אתה לא מדבר בהיגיון."
"לא, אני מדבר אתה פשוט לא מבין."
"ולמה זה?"
"כנראה כי אתה טיפש. משכיל אתה כן, זה אני כבר יודע."
"אתה רוצה להבריא, מיכה?"
"ממה?"
"מהמחלה."
"כן."
"אז תשתדל."
"אני משתדל אבל זה לא מספיק . תן לי סיבה."
"מה?"
"סיבה להבריא, להחלים, להשלים, לצאת מפה לעולם."
"ואם אני אמצא אתה מבטיח שתשתדל?"
"כן. SHOOT."
"ההיא."
הסתכלתי עליו באדישות שאין לי מושג מאיפה היא הגיעה.
הוא ניצח אותי בקלות.
נשכבתי על המיטה, הנחתי את הראש על הכר הגדול ועצמתי את
העיניים מביט מבפנים על העפעפיים.
"טוב", מלמלתי לעצמי, "בסדר. אני מסכים להכול."
כשהדלת נסגרה אני כבר ישנתי. הקהל יצא להפסקה.