[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלדר דדון
/
נקמת המתים

הוא ישב בקופת החולים בדממה, מחזיק כוס מים בידו, שותה את המים
לאט, ברוגע. תחושה מוזרה התחילה להציק לו לאחר כמה רגעים. כוס
המים הריקה היתה בידו והוא קימט אותה וקיפל אותה בעדינות,
מעוצבן קצת מהתחושה המוזרה. הטלפון צלצל. המזכירה לא היתה בחדר
ולא היה מי שיענה לטלפון, אך כנראה שלאיש שבצדו השני של הטלפון
היו עצבים חזקים, הוא לא התייאש, והטלפון המשיך לצלצל. הוא
התחיל לקמט את הכוס שבידיו פחות ופחות בעדינות, והאשה היחידה
שהיתה איתו בחדר זרקה לכיוונו מבטים מוזרים. הוא לא עמד בזה
יותר ויצא החוצה, הוא היה חייב להירגע קצת מהרעש המעצבן.
הפתרון התברר כלא שימושי כלל, והצלצולים המשיכו בראשו גם אחרי
שיצא מהחדר. הוא חזר פנימה, מיואש, ונוכח לגלות שהטלפון ממשיך
לצלצל. הוא ישב שם בדממה, הכוס בידו מתחילה לאבד את צורתה יותר
ויותר. הטלפון חדל לצלצל סוף סוף, אך הצלצולים במוחו נמשכו,
ולאחר כמה דקות הטלפון חזר לצלצל שוב. הוא לא עמד בזה יותר
ושקע בשינה עמוקה.
כשהתעורר נוכח לגלות שמשהו קרה בזמן שישן. האשה שחיכתה יחד
איתו בתור שכבה על הרצפה בתוך שלולית ענקית של דמה. כשהוא
התקרב אליה הוא ראה ששיניה חסרות בפיה. בחדר אחר ראה את הרופא
והמטופל שוכבים גם הם על הרצפה, מתים, וגם שיניהם חסרות. בחדר
אחר מצא את גופתה של המזכירה, מצבה זהה לזה של האחרים, שלולית
דם ענקית מקיפה אותו, ושיניה חסרות. הוא יצא בחזרה אל חדר
ההמתנה, מבטו היה רגוע, היה לו מושג מי עשה את זה, אבל למה הם
רצו שהוא ישן בזמן הטבח?
על הרצפה המוכתמת בדם ראה פתק גדול שעליו היו סימנים מוזרים
ולא מובנים. כשהיה קטן המציא כתב סתרים כדי שאיש לא יוכל לקרוא
את מחשבותיו הפרטיות, והוא היחידי שידע אותו, וכעת כתב זה היה
כתוב בדם על הפתק. הוא הרים את הדף וקרא:
"בשעות הצהריים, יחסרו להם שיניים.
בשעות הדמדומים, יצטרפו עוד למתים.
בשעות הזריחה, יגיע גם סופך."
השעה היתה ארבע, הטבח התרחש בשעות הצהריים, ולכל הקורבנות חסרו
שיניים. הוא הבין מיד מה עליו לעשות וניגש לשלולית הדם הגדולה
בחדר, שהיתה שייכת לאשה שחיכתה יחד איתו בתור. הוא נעמד באמצע
השלולית ובעזרת ידו ניגב את הדם כך שיצר כוכב והוא במרכזו. מעל
שלושת הקודקודים העליונים של הכוכב צייר סימנים משונים. משב
רוח לא טבעי יצא ממנו, והכוכב שקודם צויר על ידי ניגוב הדם
מהרצפה, עכשיו היה עשוי מהדם. הוא לחש כמה מילים מוזרות ואור
חזק בקע ממנו. כשנחלש האור ניתן היה לראות שהוא עבר שינוי.
בגדיו הפכו לשחורים לחלוטין, היתה לו חגורה שחורה עם אבזם
בצורת כוכב, שני נדני חרבות התנודדו על ירכיו, וגלימה שחורה
כיסתה אותו. על הרצפה היו מונחות שתי חרבות ארוכות, כסופות,
ועל ניצבן היו בליטות של כוכב. לצד החרבות שכבו גם שני
פגיונות, זהים לחרבות, קשת כסופה ואשפת חצים. הוא הכניס את
החרבות לנדניהן, את הפגיונות תקע בחגורתו, שם את הקשת על כתפו
מתחת לגלילה, ואת אשפת החצים קשר בתוך גלימתו. הוא כיסה את
ראשו בברדס ויצא מהמרפאה, הולך לכיוון הקניון, חושיו הנחו אותו
לשם.
לפני שבע שנים, כשהיה בן עשר, הוא נדרס על ידי משאית. כשהגיע
לבית החולים היה גוסס וחסר הכרה, ומחשבתו נדדה לעולם הבא. הוא
ראה את עולם המתים, ראה את השדים שחיים בו, וגילה את כוחם של
אותם השדים. הוא גילה שהשדים עולים לפעמים לעולם החיים, במטרה
לפגוע בבני האדם וביצורים החיים לשם השעשוע. כשהיה שם השתמש
בכתב הסתרים שיצר, והפך את זה לכלי, בעזרתו הוא יוכל תמיד
לתקשר עם העולם השני. הוא יצר שם את החרבות, הפגיונות, הקשת
ואשפת החצים במטרה להרוס את השדים שיחדרו לעולם בני האנוש.
לאחר שסיים את מלאכתו השתמש בכל כוחו והצליח להתעורר מהתרדמת
שהיה בה. מהיום שחזר לחיים, הוא נלחם נגד השדים וחודרים לעולם
בני האנוש, מגרש אותם בחזרה לעולם שלמטה. היום, כשהוא בן 17,
הוא צועד בדרכו אל הקניון, להלחם בשדים שכל כך רוצים במותו.
הוא הגיע לקניון. הוא התקרב אל המאבטח, לחש לחישה חלושה, ונכנס
לקניון, כשהמאבטח מתעלם ממנו לחלוטין. הוא הסתובב בקניון במשך
שעות, מתעלם מהמבטים המוזרים שנעצו בו, מחכה במתח לבואם של
השדים. בחוץ החל להחשיך, ואז, באופן פתאומי, כבו כל האורות
בקניון. נשמעו כמה צריחות של פחד, אך הוא ידע מה עליו לעשות.
הוא שלף סרט שחור וקשר את עיניו, לא היה לו צורך בהן, עין
אנושית לא יכולה לראות את השדים. הוא מלמל מילה אחת וראה את מה
שעין אנושית לא יכלה לראות. השדים מילאו את המקום, רוצחים את
האנשים המפוחדים. הוא נחלץ לעזרתם, אך השדים הקיפו אותו, לא
נתנו לו לעבור. הוא שלף את חרבותיו והחל להילחם במהירות, פוגע
בחרבותיהם של השדים שמסביבו, מחדיר את חרבו לתוך גופם דמוי
האנוש, מסלק אותם לעולם המתים. האורות חזרו. השדים טבחו את כל
האנשים בקניון והשאירו אותו לחיות, לסבול. הוא יצא מהקניון,
השוטרים לא מבחינים בו, וצעד לכיוון ביתו.
הוא הגיע לביתו לאחר שעה, הלילה חשוך מאוד ובגדיו השחורים
נעלמים בתוכו. הוא הבין מיד שאסור לו להיות שם, השדים יגיעו
בקרוב והוא יסכן את כל משפחתו אם יילחם בביתו, לכן צעד לכיוון
הגשר הלבן שהיה במרחק קצר משם. הוא עלה על הגשר והביט מטה אל
הכביש הריק, ראשו מלא במחשבות. הוא ידע שמהמקום הזה יש לו
יתרון על השדים, הרי הם מגיעים מלמטה, וכדי להגיע אליו הם
יצטרכו לעוף מעלה במשך כמה שניות, חשופים לחציו, אך הוא גם ידע
שיתרון זה אינו משמעותי, הרי הם רבים והוא רק אחד. הוא חיכה על
הגשר במשך מספר שעות, לא עוצם עין מחשש שישן כשהם יגיעו בסופו
של דבר, עד שהשמיים החלו להחליף את צבעם מעט. הוא קשר שוב את
הסרט השחור לעיניו ומלמל שוב מילה אחת בודדת, ושוב יכול היה
לראות את מה שעין אנוש לא יכלה. הוא הסתכל למטה אל הכביש,
שעדיין היה ריק באותה השעה, וראה את השדים מתחילים לעלות מעלה
לכיוונו. הוא מתח את קשתו והחל לירות חצים לעברם, מחזיר אותם
לעולם המתים, אך הם היו רבים מדי, והם לא חששו מהמוות. הוא לא
הצליח לעמוד בקצב שלהם, וחלק מהם כבר עלו על הגשר, שולפים את
חרבותיהם, פגיונותיהם ורומחיהם מולו. הוא זרק את קשתו על הגשר
והטיל את פגיונותיו לעברם, לאחר מכן שלף את חרבותיו והחל להלחם
במהירות. היה לו כישרון יוצא דופן, הוא זז במהירות מדהימה,
מצליף עם חרבותיו במהירות. הוא קפץ והתכופף ללא הפסקה, ולפעמים
אף נעמד על יריביו ועל נשקיהם. השדים אמנם היו בלתי נראים לעין
אנושית, אך הם, ונשקם, היו ממשיים בהחלט. אם בן אנוש היה עובר
שם באותו הבוקר הוא היה רואה אדם שקופץ באוויר ודוקר אותו כמו
ילד קטן.
קרניה הראשונות של השמש בקעו, מנצנצות בבוהק אדום על כתם הדם
הגדול שהיה על הגשר. השדים עזבו מזמן, הם לא סבלו את האור, אך
הם השאירו על הגשר את גופתו המרופטת, הספוגה בדם, ואיתם הם
לקחו מטה את נשמתו, שם יענו אותה לנצח...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הדבר המעצבן
ביותר בגיל
ההתבגרות הוא
להתבגר!


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/10/05 18:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלדר דדון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה