"אולי לפעמים את לרגע נזכרת, אני בכל אופן עודני זוכר..."
מזמר לו בקול רם וגברי ששי קשת. ואני שואלת את עצמי אם עודך
זוכר.
האם נותר בך שביב זיכרון... שלי. שלנו.
לחשוב שאני עוברת לך בראש אפילו לדקות ספורות... המחשבה הזאת
ממלאת אותי באושר, למרות שאני יודעת שהסיכוי קלוש ושעדיף ככה,
בלעדינו.

כבר עברו חודשים מאז ראיתי את פנייך אז בתחנת הרכבת. משום מה
ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותך.
כבר שלושה שבועות אני מצליחה להחזיק את עצמי שלא לחייג את
המספר שלך שלא מפסיק להבהב לי בראש. כל כך קל לעשות את זה, אתה
יודע, להרים טלפון. ועשיתי את הטעות הזאת 10 פעמים לערך
בחודשים האחרונים.
ועכשיו החלטתי שזהו. לא מתקשרת יותר. לא לא לא. אני מכריחה את
עצמי לשכוח את המספר שלך למרות שהוא חרוט בי עמוק, וכל ספרה
היא דרך בשבילי להתערב בגורל שנחרץ על הקשר שלנו, אם אפשר
לקרוא למה שהיה בינינו קשר.

אני כותבת שירים, מציירת, בוהה בשמיים ומבקשת משאלות בכוכבים.
יודעת שלא אראה אותך שוב לעולם, אתה כל כך רחוק ממני... ואתה
גם מתגייס בקרוב. אתה. מתגייס. ואני אפילו לא אזכה להיפרד
ממך, להגיד שתשמור על עצמך... לשלוח עוגיות לבסיס, לעודד את
אמא שלך שבטח תדאג שבעתיים ממני. ילד יפה, טייס מוצלח שכמוך.
למה טסת ממני?

מנסה לשכוח אותך. בחיי ששמתי את כל הדברים שלנו בקופסא
ואחסנתי עמוק עמוק בארון למעלה, במדף האקסים. קופסה קטנה
כחולה עם עיטורי פרחים שקנית לי בפגישה הראשונה, שמת בתוכה
שלושה סוגי ממתקים כשלכל אחד יש משמעות. בזמנו המחווה הזו
נראתה כל כך לא משמעותית, כי הייתי בטוחה שאתה לא רציני.
אך שוב טעיתי.
טעיתי.

אני נוסעת הרבה ברכבת. אחח... הרכבת. כל כך אוהבת את תחושת
הזרות שממלאת אותי כשאני מחכה בתחנה לבדי, סוקרת את האנשים
וממציאה את עצמי מחדש, נועצת מבטים.
תמיד נזכרת בך, תחנת בנימינה. הו, בנימינה.
תמיד מלאה בחיילים עייפים, דתיים עמוסי ילדים ונשים מגונדרות,
אני בוחנת אותם ומנסה לפענח את אישיותם, לפעמים אני אפילו
מפתחת שיחה.
החיילים חמודים במיוחד, משום מה אני תמיד מרגישה בטוחה יותר
כשישנם חיילים בקרון בו אני נוסעת. אני מתמלאת רחמים ואהבה
וגעגועים, ולפעמים אפילו דמעות. לבד בספסל המרווח, מה אכפת לכל
הזרים, הם לא יודעים למה ילדה קטנה מזילה דמעה על הלחי.

אולי יום אחד, אם ירצה הגורל, אזכה לראות אותך,
עייף בדרך לאיזשהו בסיס
באיזו תחנת רכבת.










1.8.05