רוח קרירה נשבה, העיפה את שערי,
רוח מרגיעה, כזאת שבאה אחרי יום קיצי ומייגע.
שרידים של טיפות מים מן הממטרות שלידי עפו לכיווני,
אט אט נרטבתי כולי, ולא היה אכפת לי.
חשבתי רק עליו, על העיניים והשפתיים, על הפנים והידיים,
חשבתי רק עליו.
חשבתי רק עליו, ואני יודעת שהוא לא חושב עליי,
הוא חושב על אחרת,
אבל לי לא אכפת, חשבתי רק עליו.
נביחות הכלב של השכנים הפסיק את המחשבות,
השעה מאוחרת והשכנים כועסים.
לפתע, שקט, כאילו הוא הבין, כאילו רצה לחסוך בוויכוחים.
והמחשבות, כמו גל, הציפו אותי שוב, "אולי עוד יש שם משהו...
אולי בעתיד... אולי... לא".
הממטרות כבו ואיתן המחשבות.
הרוח כבר מזמן נשבה, נשבה לה הרחק מכאן.
ואני, אני נשבתי איתה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.