זהו מכתב שכתבתי.

אהבה זהו רגש כל כך טהור. ואני מרגישה כלפיך את הרגש הטהור
הזה.
אני בטוחה שיהיה לנו טוב ביחד, אז למה אתה לא מבין את זה? למה
אתה לא מרגיש כמוני? אולי אתה כן. אבל מי יודע?
אני חושבת עליך, וישר עולה חיוך על שפתי. אני לא מסוגלת לא
לחשוב עליך למשך דקה תמימה.
ימים רבים אני בוהה במסך המחשב ובפלאפון, ומחכה להתחברות שלך,
להודעה ממך, אבל הרבה פעמים פשוט לא קורה דבר. וכשקורה - אני
כאילו קמה לתחייה.
אתה אולי לא מושלם בעיני אחרים, אבל אתה מושלם בעיניי.
אתה חכם ורגיש ומצחיק ובוגר. ואתה מבין אותי כל כך לפעמים, כמו
שאף אחד אחר לא מסוגל.
הייתה לי אהבה נכזבת פעם, וחשבתי שמאז אני לא אוכל לאהוב שוב.
חשבתי. עד שפגשתי אותך.
אתה מקסים, ומרגש אותי להיפגש איתך - בכל פעם מחדש.
יהיו אנשים שיגידו שאני סתם דלוקה עליך, אבל זה לא נכון. אני
מכירה אותך ואת כל אישיותך, את הצדדים הטובים שבך, ואת הרעים.
ולמרות הכל אני אוהבת אותך.
יהיו אנשים שיגידו שאני רוצה לנצל אותך, אבל אני לא בן אדם
כזה. אני מכירה אותך ואוהבת אותך ובחיים לא ארצה לפגוע בך, ולא
אפגע בך, לא בכוונה.
כל החברים שלנו רואים שאני אוהבת אותך, זה כל כך שקוף. כולם,
חוץ ממך. איזה מין דבר זה?
אולי אתה מתכחש לזה, כי אתה לא רוצה שזה יהיה נכון. אבל זה
נכון. אני אוהבת אותך.
אולי אתה אוהב אותי, אני לא יודעת. ואין לי דרך לדעת עד שאחד
מאתנו יעשה את הצעד הראשון.
אני לא מוכנה להסתכן בלאבד אותך, אתה יותר מדי חשוב לי, קודם
כל בתור ידיד, ורק אחר כך בתור בן זוג.
אם הייתי יכולה לבקש משהו אחד, הייתי מבקשת את האהבה שלך. כי
אני יודעת שזה יגרום לי אושר עילאי.
אולי יש לי עוד דברים נחשקים, אבל איכשהו למדתי שצריך להיות
מלאי תודה על מה שיש לך, כי יש אנשים שיש להם הרבה פחות, שאין
להם בית, ולא כסף ועבודה, ולא בן זוג או ידיד, או השכלה.
ואני יודעת שאסור לי לבקש עוד, כי יש לי מספיק. אבל אני מרגישה
שאני רוצה עוד. שזה לא מספיק לי.
אני מפונקת. אבל אני צריכה אותך, זקוקה לך, והייתי מוותרת על
הרבה דברים כדי שתאהב אותי.
אנחנו ידידים, ובזכות זה אני מכירה אותך כל כך טוב. לפעמים זה
קצת מעיק, ואני אולי לא הייתי רוצה כל כך שהאהבה שלי תדע עלי
הכל, את כל הדברים שקרו לי, ואת האופי שלי במלואו.
אבל עובדה שאתה ממשיך להיות ידיד שלי ולא מוותר. ואני לא יודעת
למה באמת, אולי בזכות זה אתה היחיד שיודע עלי את כל הדברים
הללו. אתה יודע עלי הכל, הכל - חוץ מזה שאני אוהבת אותך.
בהתחלה לא רציתי אותך בתור אהבה. אבל עכשיו אני כבר מכירה אותך
כל כך טוב, אתה בוגר יותר משאר הבנים, כל כך מיוחד. אני יכולה
לדבר ולספר לך על הכל. ואתה תקשיב, ותיתן עצה טובה.
במה אתה עסוק כל כך שאתה לא יכול להקדיש לי כמה דקות ולהתחבר
למסנג'ר? לפחות שם אתה מדבר איתי, וגם שם אתה יכול להפוך אותי
מהכי עצובה בעולם - להכי מאושרת בעולם תוך שניות.
יש אנשים שאני לא מסוגלת להגיד להם יותר מדי, כי הם יהיו
מאוכזבים ממני, ואולי ינתקו איתי את הקשר.
אבל שנינו עברנו הרבה דברים, חלקם דומים וחלקם שונים, אבל
אומרים שמה שלא הורג, מחשל. וזה נכון.
אולי זה אמור לגרום לך להבין שאתה צריך להיות איתי, בגלל
הדמיון שבינינו?
אני מפחדת לשלוח לך את המכתב הזה, ואם קיבלת אותו, תדע לך שהיה
לי קשה לשלוח לך את זה.
אולי אחרי שתקרא את זה ותבין, תרצה להפסיק להיות ידיד שלי? וזה
יהרוס הכל. אני יודעת.
אני אשבר. ואני מספיק שבורה בינתיים, מספיק עברתי, מספיק
סבלתי. אתה יודע את זה. אולי מוטב היה להשאיר את זה ככה.

אוהבת אותך, ואתה לא יודע כמה. אני.

אשמח לשמוע את דעתכם.