בחול, בין ערפילי הקיץ, שם אחכה. אשב בציפיה בחום השמש השוקעת,
אצפה למרחק הזהוב מהמרפסת הלבנה של הנעורים. אשב ואחכה לחיי,
שיתחילו להם בעיתם, ברוח הלאה של שעות הערב החמות. אחכה שרוח
אפורה תסחוף את לובן המרפסת, תצבע אותה ויחד, גם אותי. תסחוף
אותי כמו דורותי וטוטו, לתוך עולם חדש ובר קיימא.
רוחות הנעורים האטו, הפכו לשרב של מחשבות והרהורים שעולים כהבל
על פני גליו הסוערים של ים, מוכתרים בלבן על תורכיז המים. האטו
הן, ומחכות.
הקיץ עוד נמשך וסיומו אינו נראה לעין, אך ענן אפור, רוחות
עזות, נראים לי במרחק, אז אחכה להן שיבואו אלי, ויבלעוני.
שיכסו את כל גופי בחול צהוב מהמדבר של החיים, במים ממעיין
האושר, בערפילים קרים של קיום מבוזבז במקצת של נשמות תועות.
לא אכנע לחום הקיץ, אמרתי לעצמי. לא אתן לשרב המחשבות לצבוע
בצהוב את מושבי הדל, והוא לבן. אך הנה ראו, יגעתי. במנוחה
תסחוף אותי הסערה לתוך תוכה, לאפלה הבהירה שמבפנים, ליצר ולהרס
של עולם קודם. שנים מוקדם מדי היא באה, ואני עייפתי מלחכות,
יושבת בנעורי, נסחפת, לא יודעת איך עוצרים ואם בכלל אני רוצה,
עפה באויר ביחד עם הבית. קרשיה הלבנים של מרפסתי הצהובה רודפים
אותי, כשאני מתחמקת ממכותיהן הכואבות של מחשבותי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.