הוא מרים מבט ישר קדימה: אני, בוקר טוב. הוא מתחיל לעסות קצף
לבן על עור הפנים. עוד מבט, עדיין אני. שוטף את הסכין במים
חמים. דממת-בוקר מתפוגגת באחת. רעש מים זורמים בתהודת חדר
מקלחת לבן כגבינה.

הוא מעביר סכין על לחי ימין. שביל חום בשלג לבן.
השביל הראשון לוקח אותו כמו תמיד אליה, ולשביל הבוהק בשערה.
הוא יודע, הוא כבר לא מנסה להתנגד. הסכין קופאת במקומה - והנה
היא באה.
בהתחלה רק תלתלים. רוח אקראית, גלי תלתלים בסערת-ים אימתנית,
והנה ברקי עיניה, הבזק אחד, עצירת נשימה - חתך ראשון.

בהסח הדעת הוא מנגב דם לבנבן מהלחי, נמנע ממבט ישיר וחוזר מיד
לגילוח.

פס ראשון על לחי ימין, פס שני על לחי שמאל. אותות המלחמה
הפרטית שלו. עכשיו מבהיק שוב הפס הלבן הזעיר בקדמת שערה. הוא
מנה אותן אינספור פעמים. שבע שערות לבנבנות שזורות זו בזו,
בדיוק ממרכז המצח, מוסטות לשמאל, טובעות בטירוף הגלים הסוערים.
סימן המכשפה שלי, היא צוחקת אליו. בת זונה, הוא ממלמל בשקט
לעצמו, ללא כעס, מכוחו של ההרגל.

הוא עובר לסנטר. זה החלק הטריקי והוא רוצה לסיים איתו
כשבאמתחתו מקצת השלווה והריכוז הנדרשים.
שוב זרימת-מים שוצפת. חדר מקלחת ריק.
ככה הוא אוהב, הוא מציין לעצמו, טוב שלקחה איתה את הבקבוקונים
המטומטמים שלה. טוב מאוד. רקיחות מוזרות בבקבוקי פלסטיק
חשופים. אמא שלה הבטיחה לה, שיום אחד היא תלמד אותה להכין לבד.
בינתיים היא שמה לה בתיק לפעמים, כשהיא נוסעת עד לצפון הרחוק
לבקר אותה.
'איך היא יודעת תמיד מתי נגמר לי?' היא משיבה לשאלה שלי,
מתבוננת לי בעיניים בריכוז, 'היא יודעת הרבה יותר מזה'.

כשרק הכירו, הוא תמיד צחק כשהיא היתה חושפת עוד אחד מסימני
המכשפה שלה. זה היה מקסים ומטופש בעיניו. לפעמים כשהיה חוזר
מאוחר, היא היתה נרדמת על הספה עם ספר כמו 'הכל אודות המגיה'
או 'כישוף באלף השלישי', פעם מצא גבישים זוהרים מתחת למיטה,
היה לך חלום רע - היא מחייכת אליו.

עכשיו הסכין עוברת לשפה העליונה. צריך להתחמק מקימוריה, מהתהום
הנפערת במרכזה, מנחרצות רכס האף המתנשא. השטויות שהיא נתנה לי
להריח, הוא נזכר. הל וכורכום יבשים, למיקוד החשיבה. מיקוד בתחת
שלי, הוא חושב. אם הייתי ממוקד לשניה אחת הייתי רואה מי את
באמת כבר אז.

היא היתה מבשלת לו. הריח עולה עכשיו באפו, מוכר ומזמין, הזמן
לימד אותו להבחין בין הטעמים השונים שהזדחלו בינות לתבשיל
כמחשבות זוממות.
הכל סימן משהו אז. פיסות ציפורן רכות כחמאה, כשחשה שמשהו רע
מתקרב. תה חזק, עם אצבעות קינמון שהומתקו כדבש, אחרי שהיא
התקשרה לאמא שלה כשהיה חולה אז, ואבקת זנגוויל, אדומה מפלפלי
שאטי וחמה כאש כשרצתה אותו באמת. הצחוק המתפרץ שלה, ששאריות
זכרונותיו מצטלצלים כעת במוחו כפעמוני רוח, היה הפרס המופלא על
זיהוי נכון. בת זונה. עווית לחי זעירה. חתך שני.

שוטף את הסכין, מבט אחרון למראה. כמדי בוקר, נוסע לעבודה עם
שני החתכים האדומים שלו.