אתם חושבים שזה קל? ובכן, זה לא. פעם היא הייתה נערה שמחה,
צוחקת ללא הרף. פעם כולם חשבו שהיא הילדה הכי מהירה בעיר.
חברותיה אהבו אותה קודם כל בגלל התכונה המיוחדת שלה,
האופטימיות. תמיד מחייכת, צוחקת, קופצת, זזה, מסדרת את
העניינים. נכון שהיא גם חכמה ויפה מאוד, ומושכת. אבל זאת לא
סיבה לחברות שלה לאהוב אותה. אבל מי לא אוהב את הילדה המבינה,
המקשיבה, אוהבת הצדק?
אבל עכשיו כבר אין לאפחד סיבה לאהוב אותה. ואין גם מי שיאהב
אותה. שלוש החברות הכי טובות שלה נהרגו בפיצוץ, ואפילו חלק
מגופותיהם לא נמצאו. והיא שמחה בכך. אחרי שראתה את חלקי גופם
של הוריה, היא לא רצתה לראות דבר כזה שוב.
ועכשיו, עכשיו גם היא מתה. מבפנים, מבחוץ, מכל צורה שתסתכלו
עליה, היא מתה. נכון שהרופאים אומרים שמצבה תקין לחלוטין, ורק
רגלה פצועה במקצת, אבל היא מתה. כי חוץ מהעובדה שהיא חיה, אין
שום דבר שיצביע על כך שהיא חיה. צחוקה נעלם לעד - אפחד לא צוחק
אחרי שראה אירוע שכזה. לבכות היא כבר לא יכולה - היא בכתה
מספיק לכל החיים.
היא כבר לא אותו בן אדם. לקפוץ ולרוץ היא כבר לא תוכל - היא
תשב בכיסא גלגלים - לפחות בעשר השנים הקרובות - מה שאומר שבגיל
25, אולי... אולי היא תוכל ללכת באיטיות. עיניה קרות מעכשיו,
שום הבעה לא נשקפת מהן, אפילו לא השקפת פחד. עכשיו היא פשוט
כלום.
כשהיא מסתכלת או מביטה - היא לא בוחנת, היא לא רואה. כשהיא
שומעת, היא לא מקשיבה ועונה דברים שלא קשורים בכלל. כשהיא שרה
- קולה צרוד ולא גורם שמחה לאפחד. כשהיא מדברת, אפחד לא מבין
על מה, וחוץ מזה היא אף פעם לא מתכוונת למה שהיא אומרת.
הניצוץ שבעיניה נעלם. היא כבר לא אוכלת. בטוח לא משהו כמו
פיצה, שיזכיר לה את העגלה שטסה באוויר, עם תינוק מדמם כולו
בתוכה. על רחוב "יפו" או "המלך ג'ורג'" היא לא תדרך. שלא יזכיר
לה את צרחת אמה, ואחר כך העין שמתגלגלת בתוך האש.
אז למה לעזאזל לא היא מתה, מתוך 5 האנשים שהיו אתה שם??? למה
לא היא? למה כולם חוץ ממנה?
גם על התמונות של החברות שלה היא לא מסכלת, לא יכולה. לא יכולה
ככה לזרוק מלח על הפצעים. לא יכולה.
אז נכון שתגידו "להיכנס לדיכאון זאת לא הדרך!" אבל מה אתם
יודעים? אתם רק יודעים את מספר ההרוגים... אתם לא מכירים אפילו
אחד שנהרג שם. לא יודעים מה זה כאב של משפחה אחת, בן אדם אחד,
נפש אחת. לא יודעים מה זה הורים בלי ילדים, ילדים בלי הורים,
או כלות בלי חתנים. לא יודעים. ולא זוכרים. וזה לא רודף אתכם.
ופצועים? מי אמר שפצועים זה יותר טוב? צורחים ללא הפסקה, או
שלא צורחים כבר, מחכים למותם. או שלא מחכים למותם, מחכים
להלוויה של קרוביהם.
הרי היו שם אנשים רגילים. מלצריות צעירות, ילדים, תינוקות,
נשים בהריון. ילדים שניסו לחלץ חלקי גופות של הוריהם או
אחיהם.
והיא כבר לא מסוגלת לעשות כלום. לאן שלא תביט, היא תמיד תזכור,
תמיד תדע, והפצע יכאב ולא יתרפא עד החתונה. היא גם לא רוצה
חתונה, היא לא יכולה לסבול משהו גדול כזה, מרגש, בלי הורים
ובלי חברי ילדות שירשה במשך 15 שנה.

וזאת רק ילדה אחת, עם כאב קשה מנשוא, שסובלת.
והחיים הפוליטיים ממשיכים, ויאסר ערפאת ממשיך להגיד שהוא רוצה
שלום, וישראל ממשיכה לתקוף ערבים חסרי פשע, וילדים ערבים
בגילאי 12 - 18, מתרגלים להיות רוצחים, להיות נאמנים לעמם,
להיות טובים, להרוג אנשים, להיות רוצחים. מציירים את עצמם עם
מתאן נפץ, מוכנים לעלות לגן עדן.
ואנשים שלא מבינים מחייהם ממשיכים לצעוק בישראל "מוות לערבים!
מוות לערבים!" ואנשים בשטחים מחלקים עוגות, ובלבנון רוקדים
משמחה. ומשפחת הרוצח בוכה, כי הרי הוא היה בחור כזה טוב. למה?
כי אנשים נהרגו. לכו תדעו מה עובר להם בראש. היא, שנפגעה, לא
מסוגלת להבין את שני הצדדים. שרק הפוליטיקה מעניינת אותם.

אתם יודעים איך קוראים לזה??? קוראים לזה עולם של שנאה. של
אלימות. והיא, למרות מה שראתה, היא יודעת מה נכון. אז נכון
ששרון וברק לא יאמינו לה, ולא יעשו מה שתבקש, אבל היא עברה את
הכאב ועוברת ותמשיך לעבור אותו... ורק היא יודעת מה צריך
לעשות. צריך רק רצון. כי הפעם, אם יש רצון - זאת לא תהיה אגדה.
צריך שלום. ואף אחד לא אומר שזה קל, אבל אם הייתם במקומה -
הייתם יודעים שזה יותר קל ממה שהיא עברה.