הכל זז.
צבעים מתערבבים לי מסביב
הראש כבד
עוצמת עיניים.
ופתאום אתה.
ככה זה התחיל.
"אני מתגעגעת אליך"
"גם אני, אין לך מושג עד כמה"
"זה לא נראה ככה"
"אני רוצה אבל אני לא יכול"
"-"
"אני רוצה לראות אותך מחר, תבואי"
מין הרגשה כזאת של חוסר אונים.
כל המשחק הזה משאיר אותי אבודה.
יושבים בפאב, יודעים שאסור אז רק העיניים מדברות
מדי פעם חיוך מוגנב שרק היא מבינה.
ובשניה אחת פתאום מותר.
חיכוך ידיים, ליטוף.
לא יותר מדי, שלא יהיה קשה להתנתק במקרה הצורך.
"למה אתה מסתכל עלי ככה?"
"את יפה"
"אה, פתאום אני יפה?"
"את יודעת שצחקתי, את הכי יפה"
הוא יודע שהיא מחכה לערב.
שוב יוסרו המחסומים והכל יהיה מותר
למחרת אף אחד לא יזכור.
קסם.
"תתחתני איתי?"
"ברור"
"נכון שהיא הבחורה הכי יפה שראית?"
"די, בוא נלך"
"אבל אני אוהב אותך"
הצביטה הזאת בלב, ההרגשה של פספוס פעימה.
הידיעה שזה לא אומר כלום.
האכזבה.
עשן של סיגריה, מתפתל בצורה כל כך מושלמת, יוצר צורות
שאופייניות רק לו, מענג אותנו בכמה רגעים של שלווה ונעלם.
היא שואפת אותו לריאות ונושפת אותו החוצה באנחה מיואשת.
רגע של אמת
טשטוש אי השפיות מתמקד לרגע
נעצר לנקודה שבה רק שניהם נמצאים לבד.
הכל שומם מסביב, המשחק פסק.
הוא רוצה לנשק אותה, והפעם באמת.
שתדע
שזה לא היה סתם, הוא באמת צריך אותה איתו.
שעות של בלבול מצטמצמות לרגע אחד של נשיקה
והיא מושלמת.
כל מה שהיה נכון או לא נכון עד לאותו רגע נעלם.
אהבה?
כל מה שהבטיחה לעצמה הופר, למרות שכל מפגש עם המושג היה הרסני
עד עכשיו.
אבל המגע שלו עליה השאיר צריבות קטנות שהיו מזכירות לה בהיעדרו
כמה הוא חסר.
הריח שלו, והטעם וההרגשה הכל כך אבודה כשהוא לא לידה.
"אני מת להיות איתך עכשיו"
"גם אני... אני מתגעגעת"
תודה... תודה שהזכרת לי שזה יכול להיות גם אחרת.
|