"כעת נאמר את שמות העוברים, כל אלו שלא יצויינו כעת יוכלו ללכת
הביתה, בסדר? ושמות העוברים הם:"
שתיקה רועמת, כולנו מביטים בה שתכריע את המכה.
זהו אכן רגע שיכריע את הכף לגורל עתידנו, בין אם נתחיל במלאכת
העבודה ובין אם נמשיך להיות קוטלי קנים ונמשיך לחפש אחר עבודה
זמנית כזו או אחרת.
"אייל ונעמה", הודיעה בקול תרועה וששון.
"אנו מצטערים בשביל כל אלו שנכשלו, הנכם מוזמנים לנסות את
מזלכם בפעם הבאה, תודה על השתתפותכם, להתראות". חייכה בחיוך
צבוע.
ספק אם אכפת לה כמה האחרים היו חייבים להתקבל, זה לא שאני
נהנית כל יום לעבור דינמיקה קבוצתית בת תשע שעות.
כמובן ששני הזוכים הגדולים במשרה האומללה אמנם עברו את המבדקים
אך לפניהם עוד כמה עשרות נפצים שעלולים להתנפץ בהמשך הדרך
ולהחזיר אותו למצבם הקודם והנוכחי שלי - מובטלים כמובן, כך
שהשמחה הקופצנית ששררה בין שני העוברים הינה כביכול זמנית כי
המירוץ האמיתי עוד לפניהם.
כמה כיף היה לולא היינו צריכים לעבוד קשה עבור כל מטרה שרצינו
בחיים והיינו מקבלים הכל על מגש של כסף, גם אם המטרה היא הדבר
הכי פחות קריטי, שנחשב בעיני אחרים לדבר הכי שולי בעולם. זו
הייתה אבן הראשה שלי וכל עוד המטרה נראת בעיניי חשובה, אעשה
הכל על מנת להשיג אותה. אם השגתי את מבוקשי - ובכן, אבנים שחקו
מים.
אני לא תחמנית, אני לא אחת מהביצ'יות מאחת מסדרות הריאליטי
השטחיות, אני לא חובבת בצע ואני אפילו לא בחורה של סקס סמים
ורונקנרול.
אני ליה, בת 21, משוחררת כבר עשרה חודשים.
המטרה: כסף.
היעד: שלושה-ארבעה חודשים של זולה, מסיבות וטראקים בדרום
אמריקה.
אני מודה, הנסיון שלי בעבודה (כל עבודה) הוא מועט בלשון המעטה,
אך עם יכולת המשחק שלי בראיונות ועם הכריזמה שממלאת אותי ברגעי
האמת, אם לא שמים אותי בקבוצה עם עוד עשרה אנשים וכל אחד עם
הסיפור המשעמם שלו וקרב צמוד ומתוח בסגנון הריאליטי כשהמנחה
פותחת בקריאת תחילת הקרב (על המשרה המבוקשת כמובן) "שלום, אתם
החוליה החדשה, צאו לדרך!" ומצד המתחרים על המשרה - "קחו אותי,
אני הכי טוב, הכי חכם, הכי מתאים!" אם לא כל שלבי הסינון
הארוכים הללו, הייתי יכולה בקלות לקחת את הגביע.
אבל נכון לעכשיו העובדות מדברות בעד עצמן - אם המראיין שלך הוא
גבר בכל רמ"ח איבריו ואת כמרואיינת אשה כך סיכוייך להתקבל
גבוהים יותר. וכן, אם לא ניחנת בשפע בטחון עצמי, כריזמה ויותר
מהכל חולצה עם מחשוף עמוק, ג'ינס של כוסיות ומראה כללי של יפה
אבל קשה להשגה, את לא מתקבלת.
יומיים לאחר מכן נקבע לי ראיון אישי בחברת תקשורת מובילה.
הפעם לא הקלתי ראש כמו בפעמים הקודמות. ידעתי שהמראיין שלי הוא
ממין זכר ונקטתי בצעד שלעולם לא עשיתי בחיי ונשים רבות ישנאו
אותי על כך, זה אף פעם לא היה מכבודי לנקוט בצעד כזה אך כמו
שאומרים - המטרה מקדשת את האמצעים.
לא התכוונתי לרדת נמוך מדי אלא רק להשתמש בקורט של יכולת משחק
ובקורטוב של נשק נשי. התאפרתי, לבשתי ג'ינס כוסיות, חולצה עם
מחשוף עמוק ונעלי עקב רשמיות אך סקסיות ונכנסתי בראש מורם
לקבלה.
"שלום, אני ליה וינשטיין, הוזמנתי לראיון עבודה".
הפקידה הורתה לי לשבת ולהמתין ומזווית עיניי הבחנתי שהיא בוחנת
אותי מכף רגל עד ראש.
לא התלבשתי יותר מדי פרובוקטיבי, אולי בשבילה...
בינתיים ישבתי בשילוב רגליים ורפרפתי בין המגזינים השונים.
"ליה?" מישהו הקפיץ את מבטי מעלה.
"כן", הנהנתי.
"היי, זה אמיר. זוכרת אותי?" ונשק לי קלות על לחיי, בהחלט
הפתעה גמורה הייתה לראות אותו פה. "אז מה שלומך?"
הוא היה ידיד של אחת מהחברות הרחוקות שלי שעמה אני כבר מזמן לא
בקשר, לא ממש הכרנו וההיכרות שלנו מאז הייתה שטחית ביותר.
זכרתי אותו במעורפל אך מראהו הנאה לא השתנה מאז ואף נראה הרבה
יותר טוב ממה שזכרתי. "מצוין, ואתה?" עניתי לו בהבעה מופתעת.
"מעולה", החזיר לי בהבעה נלהבת.
הבחנתי בלבוש הרשמי שלו - הוא לבש מכנסיים מחוייטים וחולצה
לבנה, כשעל חזהו היה צמוד תג עם תמונתו ושמו.
"הא, אתה עובד פה?"
"למען האמת, כן. אני עוזר מנכ"ל בחברה ולמרבה ההפתעה אני גם
המראיין שלך".
פי היה פעור לרווחה לנוכח ההפתעה, מי היה מאמין... עולם קטן!
גם נאה וגם מצליח, גובהו 1.90 בערך (בחורים גבוהים תמיד עושים
לי את זה!), גיל 25 פלוס מינוס, עיניים ירוקות נוצצות, מאלה
שבוהקות כל חיוך...
"יהיה כיף להתראיין", חשבתי.
נכנסנו למשרד קטן. הוא היה ג'נטלמן והושיב אותי ראשונה בסימן
יד. הוא עצמו התיישב בכסא שמצידו השני של השולחן.
חזרתי לפנים רציניות והתחלתי בהופעת המשחק שלי.
"אז ליה, אני רואה בקורות החיים שלך שאת חיילת משוחררת". ופזל
בעיניו בין קורות החיים שלי לעיניי.
"אכן השתחררתי לפני עשרה חודשים", השבתי בחוסר שקט. שוב חוסר
הנסיון שלי יכריע כאן לרעתי.
"יש לך נסיון בשירות לקוחות או במכירות?"
"כן, עבדתי לפני כן כנציגת מכירות בחברת תקשורת סולולרית במשך
שלושה חודשים."
"ומה קרה לאחר שלושה חודשים?"
"הממ... עזבתי בעקבות השכר הנמוך."
"הבנתי", הנהן. מעניין אם הוא האמין לזה, אם רק היה יודע מה
הסיבה האמיתית שלא נשארתי שם הוא היה מנפנף אותי די מהר.
הוא נתן לי כרטיסייה וביקש ממני לשחק משחק תפקידים קטן בתור
נציגת שירות לקוחות והוא בתור הלקוח. המשחק הלך לא רע.
עם הזמן למדתי להיות שחקנית כשאני רוצה, ובראיונות עבודה אחד
על אחד אני יכולה לקבל את פרס השחקנית המוכשרת ביותר.
כבר יכולתי בדמיוני לראות את עצמי עומדת בשמלה מפוארת ומחזיקה
את הפסלון בידי וצועקת מול הקהל הרחב - "תודה תודה לכם!"
הוא שאל עוד כמה שאלות על בסיס קורות החיים שלי.
"טוב, את משוחררת, אודיע לך בימים הקרובים אם התקבלת או לא".
"אוקיי, תודה רבה". חייכתי חיוך רחב אבל כל מה שחשבתי זה עד
כמה הוא מושך אותי. הלוואי שאתקבל, חשבתי.
"אלווה אותך לכניסה". הוא היה ג'נטלמן מרשים, סקסי ומסקרן. לא
נשארו הרבה גברים כמוהו.
גם אם לא התקבלתי יהיה שווה לעבור איתו איזה לילה אבל מה
הסיכוי שזה יקרה... הורדתי מהר ציפיות.
שבתי הביתה עם שני אוטובוסים. עייפה ומותשת מהנסיעה נכנסתי
היישר למקלחת.
בדיוק כשיצאתי עטופה במגבת צלצל לי הסלולרי.
מספר לא מזוהה... הסקרנות הרגה אותי.
"הלו?"
"ליה, מה שלומך, זה אמיר, ראיינתי אותך הבוקר למשרת נציגת
שירות לקוחות."
"כן, אמיר, מה שלומך?" חייכתי למרות שלא יכל לראות מבעד
לשפורפרת.
לא חשבתי שכל-כך מהר יתקשרו להודיע לי. כנראה שזה סימן לא טוב
אם זה מהר מדי...
"רציתי להודיע לך שהתקבלת לתפקיד."
יש!!! חשבתי וכמעט שצעקתי בכל רם.
כבר ראיתי בדמיוני את עצמי בשמלה, מוציאה עיניים על הבמה ומודה
לכל מי שעזר ותמך בי עד הלום.
"רציתי לקבוע איתך מפגש היכרות עם המנהל החדש שלך - שזה בעצם
אני, אז אני חושב שיהיה לנו יותר קל להסתדר אחד עם השני אם
נכיר קצת יותר טוב אחד את השני למרות שאנחנו כבר מכירים, את
יודעת..."
"בסדר גמור."
"יופי, מצוין אם כך תיפגשי אותי היום ב-22:00 בארומה."
"ארומה?!" משהו פה לא מסתדר לי.
"כן, אלא אם כן את כבר לא מעוניינת במשרה..."
"לא לא! אני מעוניינת, פשוט... אין בעיה, אני אהיה שם."
"מצוין! אז נתראה ב- 22:00?"
"כן."
"להתראות בינתיים."
למה אני מכניסה את עצמי??? חשבתי והרהרתי בינתיים מה ללבוש.