ואת מתפשטת
שקט.
מורידה בגד אחר בגד.
קליפה אחרי קליפה.
אני מתבונן בך. בוחן כל פרטו מלבושייך, כל פרט מגופך.
ואת?
אינך אפילו מודעת.
אבל זו כל המטרה. לא?
ערב, ערב לפני המקלחת, בדיוק הראוי לציון, אני מתמקד מולך,
עוזב הכל ומתפעל מימך. מחימוקייך. ביראת קודש.
את הבודהה שלי.
אותך אני גומע ואלייך אני סוגד.
אנחנו מקיימים טקס דתי.
אך את לא יודעת.
את בשלך.
לא מסתכלת עליי, לא מחזירה מבט.
מה, אינך יודעת, או שזו דרך להקניטני?
אינך קולטת שמידי יום, אני מחכה לשעות הערב, לשעה שבה תפשיטי
מעצמך את טלאות היום ומלבושיך ותיכנעי אל העירום. אליי.
אך את כאלה מתנהגת.
אלילה שמרוב כוחה אינה מתייחסת אל צאן מרעיה.