ביום חג אחד (פורים), יצאו אב ובנו אל היער לציד הדובים
התלת-שנתי שלהם.
ביער שאליו פניהם היו מועדות שכנו דובי גריזלי אימתניים.
האב ובנו נהגו לצוד אותם, ואז לפשוט את פרוותם ולהשתמש בה בתור
שטיח לאח (הוא בדיוק עבר דירה והיה זקוק לשטיח). לפעמים היו
מפחלצים את הדוב ושמים אותו לקישוט בסלון, או במטבח. לפעמים הם
היו אוכלים את איבריו הפניימים.
באחת הפעמים, שרט דוב אחד את עינו השמאלית של האב, והוא איבד
אותה.

כשהגיעו השניים אל היער, ציפתה להם הפתעה, הם לא האמינו למראה
שלוש עיניהם;
היו שם פיות ורודות מעופפות מעל נחל כחול וצלול, וצבאים בשלל
צבעים לוגמים מן המים. טיפות שקופות כיסו עשרות פרחים פורחים
ומקסימים. השמיים היו כחולים, ואפילו הייתה שם קשת בענן.
מוסיקה חרישית נפלאה נשמעה ברקע, ועננים כתומים ריחפו מעל
השמיים.

לא דובים ולא יער.