הקסימה אותו הדרך בה נע פיה לצלילי השיר המתנגן ברקע.
נראה כאילו ההזדהות ההולכת וגוברת עם תוכן השיר הייתה עמוקה
מאין כמוה.
בהייה ממושכת בה רק הבהירה לו כמה יפה היא.
עיניה העצומות כמו הבדילו אותה מהעולם כולו, מתעמקת בצלילים,
נותנת לריק לזרום, להקיף אותה במעגלים של תמימות.
והשיר, כמו סוחף אותה בפעימותיו העדינות.
נראה היה כי לעולם תישאר עמוק בתוך הקולות, בתוך העולם שיצרה
לעצמה.
לו יכול היה להסיר את עיניו מן המחזה הנשגב שהופיע למולו בלא
התראה, היה מרים את רגליו והולך רחוק ככל האפשר.
הפחד שהשתלט עליו היה מבין החזקים שתקפו אותו במשך חודשים.
כל התסמינים המוכרים החלו להופיע.
הידיים נכנסו בצורה אוטומטית לכיסים, מפחדות להיחשף לנוכח
ההזעה המוכרת.
המחשבות החלו מתערפלות במוחו, יוצרות אריג בלתי מזוהה הנרקם
מחוטים בודדים של מחשבות...
השליטה חמקה מידיו.
צלילים אחרונים של השיר החלו מתנדפים בחלל האוויר.
השקט הוא שגרם לה לפקוח את עיניה.
האישונים השחורים הטבועים בים של לובן מסחרר גרמו למוחו
להתרוקן ממחשבות, ולהפוך צלול ובהיר עד כאב.
הוא התרומם מן המושב, מנסה לאחוז בגב הכסא בכדי לתמוך בגופו
שהחל מתנדנד תחת הכובד, אך בלא הצלחה.
לכל אורך הדרך לא יכול היה להסיר את עיניו ממנה, מגניב מבטים
ולבו מאיים לפרוץ החוצה.
בתוך כל הריק שמילא את מוחו עברה מחשבה אחת ברורה, הוא אינו
יכול לשאת זאת יותר! ככל שימהר להרחיק את נוכחותה ממנו כך
ייטב.
מבט אחרון, במהירות!
שלא תבחין בעיניים הגדולות מלאות העצב שהביטו בה.
הוא קם, רגליו החלו לרעוד, רגיל למתרחש הוא שלח יד ולחץ על
ירכו השמאלית, הרעידות נחלשו.
לקח נשימה עמוקה והחל להתקדם לעבר הדלת מהר ככל שיכל.
הוא הרגיש זוג עיניים ננעץ בגבו. בגב שהיה לו כל כך קשה
להפנות.
הפנה את ראשו לאחור, עיניו פגשו בעיניה השחורות.
רגליו רועדות תוך התעלמות מהטיפול שהעניק להם, ובנוסף לזיעה
בכפות הידיים הופיעו טיפות זיעה על פניו.
חוט בלתי נראה משך אותו אליה. כמו בקסם.
מנסה להיאבק בצורך הקרבה, מנסה להשחיל שבבי הגיון במחשבותיו.
חזק מתמיד, הסתובב ובהליכה מקרטעת פנה לעבר הדלת.
אולי היו אלה עכבות הדחייה שנאלץ לספוג מכל אדם שחיפש את
קרבתו, אולי עוד פחד בלתי מוסבר.
עיניה השחורות נשארו בגדר חלום.
כמו כל דבר שאי פעם רצה.