אני אגיע אליך הביתה.
אתה תפתח את הדלת בחיוך מעורר חשד ותפנה את הדרך פנימה.
אתה תכוון אותי לחדר שלך, כאילו שאני לא יודעת איפה הוא. אני
אפתח את הדלת. שני נרות יהיו מקור האור היחיד בחדר. האור אותו
הם מפיצים יציף את רצפת החדר בעמעום מחמם. המדיה פלייר ינגן
שירים שקטים של רד הוט צ'ילי פפרס, או פינק פלויד, או אולי
אפילו באך - ההערצה שלך לא יודעת גבולות. הגיטרה הקלאסית תנוח,
כתמיד, שעונה על מיטתך, מחכה לידיך המאומנות שיפיקו מתוכה
יצירות מערפלות חושים. החדר יהיה מסודר, לשם שינוי; בדרך כלל
אינך משקיע בסדר וניקיון. מיתרי הקול שלי יאלמו - מה אפשר
להגיד במצב כל כך לא צפוי?
אני ארגיש נגיעה קלה על מותני. אני אסתובב, ואת חיוכך הפעם
ילוו ברק בעיניים וזוג פרחי קאלה לבנים עם גבעול ארוך, בדיוק
כמו שאני אוהבת. איך אתה יודע מה אני אוהבת? אחייך בחוסר אמון
והפתעה. ידיי ירעדו כשאשלח אותן לקחת מידיך את הקאלות. ידינו
יגעו בעדינות זו בזו וזרמים יישלחו במורד עמוד השדרה. אני
אעטוף את צווארך בזרועותיי, וארגיש את ידיך על מותני. המוזיקה
תעצר כשראשינו יהיו כה קרובים. פניי לא יצליחו להחליט אם
להחוויר או להסמיק. במוחי יתרוצצו המון שאלות, אך בעיקר
ציפיות. רגליי לא ירגישו עוד את שטיח הרצפה. האוויר מסביבנו
יעמוד והקול היחיד שישמע הוא קול שריפת פתיל הנרות. הכל פתאום
ירגיש כל כך נכון, כל המינוסים והפלוסים יתאחדו ויהיו למציאות
של השלמה, מושלמות. בשקט בינינו יעברו כל כך הרבה מילים. המבט
הבא ייראה עמוק יותר; אני רוצה אותך, אני רוצה אותך.
כל מה שחשבנו עד אז ייעלם. אין יותר ספקות, אין בעיות, אין
החלטות שצריך לעשות. אין חוסר ביטחון.
אין מה שיש עכשיו,
כשזה לא קורה.
אין את האכזבה שבלהיות קרובה אליך, וכל כך רחוקה.
לא יהיה מרחק,
לא יהיה עוד אני ואתה.
יהיה רק אנחנו,
שנינו.
ובאך ברקע, אם אפשר.