לכולם יש כישרון במשהו, נכון?
אני לא מצאתי את שלי עדיין.  אני מנסה את מזלי עם מסיכות גבס.
יצרתי עוד מסיכה על הריסות מסיכה של שקד.
שקד צבעה, לא אהבה, זרקה לפח.
אני הוצאתי אותה מהפח, הורדתי ממנה כמה צבע שיכולתי, צבעתי
בלבן שלא הסתיר יותר מדי את ההריסות והיום עשיתי איתה משהו.
מסיכת יד שנייה כשרה למהדרין.

טיני אמרה שיש לה עיניים רעות. אני אומרת שהצביעה לא אחידה (זה
ממש ברור עליה), אבל לא משנה אם זה הדבר הכי מכוער בעולם, אני
לא זורקת את המסיכות שלי.
אני אוהבת אותן! אני יצרתי אותן והן שלי. מקסימום אני יכולה לא
להשתמש בהן.

את אלה שכן בשימוש אני נוהגת לשים על פניי בכל פעם שאני יוצאת
החוצה.
סתם ככה. לא הרבה אנשים מבדילים בין המסיכה לפנים שלי. אני
חושבת שזה בגלל שהם לא מסתכלים מספיק טוב. לא כל כך קשה
להבחין באמת.



המשפטים מ"אני מנסה את מזלי" ועד ל"אני לא זורקת את המסיכות
שלי" נלקחו משיחה עם חבר. הניסוח שלהם הזכיר לי סיפור. שקד זו
אחותי הקטנה, טיני היא מעין משפחה. יצירת מסיכות גבס זה תחביב
שלי בחודשים האחרונים. למה אפשר להמשיל את יצירת המסיכות לא
נראה לי שצריך להסביר לכם. גם לא את עטייתן