קולות של גלים מתנפצים, או נמוגים זה צליל כל כך מרגיע, האין
זאת כך? ומה בדבר לראותם?
אני יושבת על מדרון קטן מבטון ששימש למורדת סירות כבדות למים.
נוף הכינרת כל כך יפה בשעה כזאת. שכבה בשמיים מקבלת גוון אדום,
כאילו לבה עולה מהם. מעל יש כתום של להבת, ומעליו הכחול העמוק
של שעות בין הערביים.
אני מחבקת את רגליי ובוהה בגלים.
האורות בטבריה נדלקו ונראו כמו מנורות על בר, מאירות את ההר
האפל כמו שכוכבים מאירים חלק מהשמים.
אני מורידה את הסנדלים והגרביים ומתקרבת למים. הגלים מרטיבים
את חצאיתי הארוכה אך אני לא נרתעת. אני ממשיכה קדימה, יותר
עמוק אל תוך מי הכינרת הקרים. הכתפיים שלי מכוסות לגמרי, וכך
אני נשארת כמה דקות, נותנת לגלים להרטיב את ראשי לגמרי.
לבסוף אני יוצאת אל החוף שהתכהה לגמרי אחרי ששעת בין הערביים
היפה שלי הופכת ללילה, נשכבת על האבנים הקרות והופכת לחלק
מהנוף.
בין הערביים הפך ללילה.
אני מתפללת לעצמי ומודה לבורא עולם על המקום היפה הזה. אני
מסיימת בבקשה קטנה:
בבקשה שהחוף הזה ישאר שלם, אל תיתן לו להיהרס יותר ממה שהוא
הרוס עכשיו.
תודה רבה לך בורא עולם, תודה רבה ולילה טוב.


אני לא פטריוטית בכלל, אבל אני חושבת שזה לא אומר שאני צריכה
לבוז לדתיים או לא לכתוב על דברים יפים בארץ. נופים ואנשים הם
דברים שונים לגמרי.
הסיפור נכתב כשהייתי בטיול לחוף חלוקים בכינרת. ישבתי שעות על
אותו בטון ובהיתי במים. אותו דבר עשיתי למחרת, ברוב הזמן לפני
שעזבנו.
כתבתי את זה כדתייה כי לדעתי נערות דתיות מחוברות לארץ יותר
מכל חלק אחר באוכלוסייה, וכהקדשה למדריכה המקסימה שהיתה לי,
זוהר.
זה מוקדש לך, למרות שכנראה לא תקראי את הסיפור