אתה קם בבוקר, בקושי פוקח את העיניים, ומדדה לעבר השירותים כדי
לרוקן את עצמך מהנוזלים שהצטברו בך במהלך הלילה.
בדרך, אתה מסתכל החוצה, ומבין התריסים של החלון, אתה מסתנוור
מהאור בחוץ. כשאתה חוזר מהשירותים, העיניים שלך התרגלו קצת
לעובדה שהתפקיד שלהן זה להיות פתוחות, אז אתה מתקרב לחלון,
ומסתכל החוצה. למעלה בשמיים, אתה לא יכול לפספס את השמש
הענקית, ששולחת את הקרניים שלה לכל מקום, וכאילו שומרת על כל
המקום הזה פה חמים ונעים. פתאום אתה מבין, שבלעדיה, שום דבר לא
היה קיים בכלל. לא אתה. לא הצמחים. לא הכלב שלך. שום דבר...
פתאום הטלפון מצלצל. "מי זה יכול להיות כל כך מוקדם בבוקר?"
אתה חושב לעצמך, תוך כדי מבט חטוף בשעון, שמגלה לך שהשעה כבר
שתים עשרה בצהריים. "הלו?" אתה שואל. אבל אף אחד לא עונה.
"הלו?" אתה מנסה שוב, אבל אף אחד לא עונה.. אתה מחזיר את
השפופרת למקום, תוך כדי נפילה חזרה למיטה. אחרי מבט לתקרה,
פתאום החדר נראה קטן יותר...  העיניים שלך נעצמות מהר מאד,
ואתה נרדם.