ישבנו אצלך במרפסת. הסתכלנו בשמים הכחולים-שחורים, מנסות לספור
כוכבים.
"אין כמעט כוכבים, כולם ברחו, בגללי" אמרת מתרעמת.
"טיפשונת" נזפתי בך קלות, "את יודעת שהם שם, מסתתרים מאחורי
אורות העיר".
"אין מספיק מהם" המשכת בעצב.
"העיקר שיש לי ולך" אמרתי,
וחייכת.

ישבנו אצלך במרפסת. הסתכלנו בים מתנפץ על החול מנסות לספור
חיוכים.
"אין כמעט חיוכים, כולם ברחו," אמרת עם מבט מריר.
"את יודעת שזה שטויות" נזפתי בך, "הם רק מסתתרים מאחורי
המציאות".
"אין מספיק מהם" המשכת ליבב.
"העיקר שיש לי ואולי גם לך" אמרתי,
אבל לא ממש חייכת.

   
ישבנו אצלי על הגג. הבטנו בירח, לא שמות לב למספר הכוכבים
בשמים.
"נו..." פתחת בנאום אחרון. "מי היה מאמין? כך, כמעט כמו
שהתחלנו, נסיים. נפנה את הגב לשלמות. אולי נאסוף את הזיכרונות
בקופסה? אין מהם מספיק, כולם ברחו, בגללי ו..."
"די" קטעתי את דיבורך. "את יודעת שזה לא נכון, כולם מסתתרים
מאחורי הדמעות"
"אבל אין דמעות"
"אז אולי הם באמת ברחו..."