אחת לתקופה אני נפגשת איתו. בדרך כלל זה קורה כשאני לבד, כשאני
מרגישה שאני צריכה שמישהו חזק ממני יהיה לידי. בדרך כלל זה
קורה כשאבא שלי טס לחו"ל ואני מרגישה שאין לי למי לדאוג. הוא
אף פעם לא מתקשר לפני שהוא בא, לא שולח אימייל או SMS, פשוט
מגיע ללא הודעה. ערב לפני הפגישה עולה לי החום, אני לא מרגישה
טוב, מקיאה או משלשלת. כנראה הגוף שלי זוכר את shit ומסרב
להרפות, אבל איך שאני מתחילה להרגיש את החולשה אני יודעת שהוא
יגיע ואני מתחילה להתרגש. אני לא מצליחה להתרכז בשום דבר ולא
נהנית משום דבר עד שהוא מגיע. אין לנו מקום קבוע או איזשהו
פורמט לפגישות. היחסים בינינו מאוד מורכבים אבל מבוססים על
כנות ופתיחות. shit הפך להיות חלק מאוד משמעותי מחיי בשנים
האחרונות. הפעם פגשתי את shit בחוף התופים. הגעתי מספר דקות
לפני השקיעה, לפני שהשמיים נצבעים בצבעים כתומים, סגולים
וכחולים, יצירת המופת של אלוהים. shit איחר, ואני המתנתי לו.
הרגשתי פרפרים בבטן, זעה קרה כיסתה את כפות ידיי, סומק קל צבע
את לחיי. נו כבר, שיגיע.
shit הגיע, הפעם לבש לבן, כנראה הכין עצמו לקראת שבת המלכה,
הוא החזיק ביד תוף גדול מעור, וחיוך קישט את פניו. shit נראה
שונה הפעם, בדרך כלל הוא זועף, אך הפעם קישט את פניו חיוך קל,
חיוך שמסתיר משהו.
shit הוציא ג'וינט, והגיש לי אותו. הדלקתי אותו במהירות. שמתי
לב שידיי רועדות, כשאני מתרגשת אני תמיד רועדת. הוא שאל: "מה
חדש", ואני שתקתי. נמאס לי להתלונן, ולא רציתי לספר לו שהמצב
לא כל כך טוב, שיש לי בבטן תחושה רעה, שמשהו רע עומד להתרחש,
והבטן שלי אף פעם לא טועה, כמו באותו היום שידעתי שיותם ימות.
שתקתי, ואני, לפעמים אוהבת לשתוק ולפעמים אוהבת לדבר והרבה,
תלוי מי יושב מולי ומה הבטן אומרת לי. וההרגשה לא טובה, לא
טובה בכלל, אני מרגישה שאני עומדת לאבד מישהו, מישהו שחשוב לי,
מישהו שאני אוהבת מאוד ומישהו שאני צריכה שיהיה לידי אבל לא
בכל מצב.
חשבתי לעצמי, למה הוא לא מדבר, למה הוא לא נותן לי רמז, תמיד
אני מצליחה לקרוא אותו אבל הפעם הוא יפה מדי, אני שונאת את
SHIT. הוא התחיל לתופף, ואני עצמתי את עיניי, תמונות עברו
במוחי, תמונות של אנשים שאני אוהבת, בהתחלה סבתא עם סבא, אחר
כך אבא ואמא ואז תמונה שלי ושל אחי הולכים מכות, תמונה ועוד
תמונה ואז התמונה שלו, של הגבר שאני אוהבת, והדמעות התחילו
והרגשתי שאני מתרחקת, ושהוא נעלם, והתיפוף ברקע כל כך חזק, כמו
רעש של מלחמה, ואני ממשיכה להביט בו, ובקושי רואה מה הוא לובש,
פניו כבר נעלמו ואז הבנתי, shit בא לבשר לי את אשר לא רציתי
לשמוע, הוא הולך להציב בפני את הפחד שלי, את הפחד לאבד,
לשחרר.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.