רבנו, השלמנו... בערך?
אמרתי לה שאני כל כך מצטערת, כי הבנתי שאני ממש פגעתי בה, אבל
היא לא תבין עד כמה היא פוגעת בי...
היא בקושי התייחסה.. אולי היא רצתה שאני אבוא אליה? אני לא
יודעת.
אני בינתיים נקרעת, בין שתיהן, חברות טובות שלי, מאוד.
עמדתי לידה, ושתקתי, היא הביטה עלי במבט שכזה, שתספרי כבר,
תשפכי. בינתיים השנייה ישבה בצד וחיכתה שנלך הביתה, ואני
עומדת, בשתיקה ואומרת לה עוד מעט.
אמרתי לה שזה לא לכאן, יש אנשים, שמסתכלים ומקשיבים, אז היא
שואלת מתי? איפה? וחוזרת, וחוזרת... ואני? נקרעת. המילים בקצה
הגרון, אך חלקן גם בקצה הלשון...
אני עומדת בשתיקה ולא מבינה, למה אני מתנהגת ככה, תמיד רוצה
שיהיה טוב לה (ולשנייה), קודם הן, ואחר-כך אני.
השנייה כבר מתחילה ללכת הביתה ואני צועקת לה חכי, בעצם למה
צעקתי? לא ידעתי מה לעשות, שוב, נקרעתי ביניהן.
היא אומרת לי, לכי אליה, אתן תמיד הולכות ביחד, ואני ממשיכה
לעמוד, והיא אומרת לי לכי, נדבר בפעם אחרת, המבט שלה היה קצת
מאוכזב, אמנם נראה שהיא רצתה שאני אלך.
אני על סף דמעות והולכת לשנייה, מגיעה ואומרת לה: "אני נקרעת
בין שתיכן אני לא יודעת מה לעשות ובוכה".
ניגבתי את הדמעות, והיא אמרה שהיא מצטערת ושהייתי צריכה להשאר
שם.
לא הסתכלתי אחורה, רציתי אמנם, רציתי לראות לאן היא מסתכלת, אם
היא הפסיקה לחשוב עליי, אבל לא נתתי לעצמי.
אני כל כך הייתי רוצה שהן יחבקו אותי, שיגידו שבסדר, שאני סתם
עושה ביג דיל אבל הן לא יעשו את זה...
ואני, כבר יודעת מה יקרה בהמשך זה לא כל כך קשה לדעת למי שמכיר
אותנו.