אל תשפילו מבט, שאו עיניים לעתיד
ראו כי גם אתם תבואו אליי,
הפסיקו לנבא עתידכם, כי תדעו שאליי תגיעו
אוכל לגעת בכם כרצוני, לקרוא מחשבותיכם, כי אני הוא העושה את
חייכם ליקרי ערך כל כך.
אין טעם לערער, אין טעם להתווכח,
הרי מדוע זה תפחדו?
רק כסות של זהב תעטוף אתכם, תלטף את פלומת ראשיכם,
אל פחד לכם!

עמדתי כך, רואה כיצד הוא נוטש אותי.
יש אומרים כי לחיים טובים יותר, אבל מה הם חיים ללא אהבה?
אך ורק שחור משחור, כמו פרח נבול,
האם בכלל יש טעם לפרוח בטרם תגיע שעתך?
האחד אשר יותר מחצי מחיי הקדשתי לו
האחד שהחזקתי בידו ועברתי איתו את הכל
נוטש אותי עכשיו. נוטש ובורח.
אין טעם לחייך, ולהעמיד פנים מזויפות, לברך לשלום בשמחה את
העוברים והשבים כאשר הוא אינו ביניהם.
איזו כסות של זהב יכולה לעטוף אותי ברגעים אלה?
אין אני חשה אלא את מגע הרוח המצמררת לוחשת באוזניי "גם את
תגיעי אליי"

החזקתי ביד אימא, לא ידעתי מהו עצב.
פה בלוויה של אבא, אין אפילו טעם לדבר עליו מבלי שאימא תפרוץ
בבכי.
תמיד היה נדמה לי שאני הילדה הקטנה, ולא היא.
אבל ראו מי זאת המתאבלת עכשיו על אבא.
במשך כל הריבים הייתה מקללת ומחרפת עד אובדן, אבל אבא ישב בלא
ניד עפעף, ממשיך לחייך.
ואם אימא היא שהרגה אותו, אין לדעת, דרכיו של הלב גם הן
נסתרות.
ואם זאת אימא אשר עכשיו לובשת על עצמה כסות של זהב, אולי מוטב
גם לי...

ראיתי כיצד סוגרים את הארון.
ראיתי את אשתי לשעבר עומדת מעליי, מסתכלת בייאוש, יודעת כי
הריב של אתמול, הריב האיום ההוא, אולי הוא הביא לנפילת הלב.
אין לדעת אם היום או מחר גם היא תבוא.
נדמה לך שהכל נפתר כשהחיים נגמרים.
בעצם הכל מתחיל. אני לא יודע לאן ייקחו אותי עכשיו.
כותבת הסיפור הזה גם לא תמציא איזשהו משל על מה שקורה אחרי
המוות, כי בעצם אין לה שום מושג מה יקרה.
היא תיהנה לשחק את אלוהים בסיפור הזה, אבל כמה שהיא מפחדת
לאכזב. כה מפחדת.
היא מתעטפת בכסות הזהב המגינה עליה מהיגון, כסות זהב של
ההכחשה.

כתבתי את הסיפור הזה היום. בדקות ספורות אלו. הרגשתי איך היצור
המפלצתי שונא החיים טופח לי על שכמי.
כמו כסות של זהב שהתעטפתי בה ואיפשרה לי כמעט להיטמע בזרועותיו
של הנורא מכל.
בזרועותיו של המוות.