ישבתי לבדי אל מול המסך והמקלדת במחלקתי השוממה שנתרוקנה מכל
יושביה, ונסיתי להקליד את מה שעובר במוחי באותו רגע נתון של
יום חמישי, שאינו, משום מה, להוט להניח את אחיזתו על העולם
ולעוף אל אותו חלק בערבות קיבינימאט הרחוקות המוקדש לימי חמישי
- וגיליתי לתדהמתי הרבה-כי-רבה-היא, שאין לי שום דבר עקרוני או
מעניין לכתוב.
ולכן, החלטתי לוותר על ניסיון ללכת בדרכי שלחופת מוחי (כלומר,
לנטוש את צב ההיגיון...) ולכתוב משהו שאינו קשור לחלוטין לשום
דבר הגיוני. ולכן חינטרשתי את המוטציה הבאה:
מעבר לגבול האחרון שוכנים חופי האי שפיות
חופים של חולות שיש בגוונים ירוקים-כחלחלים
שם הזמן עובר במהירות אך גם באיטיות
ולא ברור היכן נגמר החול והיכן מתחילים הגלים
שתי שמשות, כדורים בוהקים של אש אדומה
שוקעות לאט ומטילות צללים
על מישורי הגבישים של סלעי הספיר
וצובעות אותם בסגול של לילה מואר באור ירח
מהסוג הישן והטוב
שכל אחד כמעט מכיר
ולהקה של שחפי אזמרגד פורחת לה אל הרקיע השלישי
(כל השאר נסגרו לרגל שיפוצים)
ומרחוק, מביט משוגע אחד על הנוף ההזוי
ומבין שסוף סוף, על מלחמתו הארוכה בהיגיון
הלכו לכל השדים והרוחות כל הקיצים.
ביללה של אושר, הוא רץ על החולות
כאילו ירדה לו אבן של שש-עשרה טון מהחזה
שהרי הוא ניצח בקרב נגד ההיגיון
ולכן אינו חייב עוד לחשוב על משהו כמו זה
ואז סוף סוף עוצר על קו הגבול
בין חול לים, בין ים לים, בין חול לחול
ומכריז באנחת רווחה "סוף סוף אני חופשי
ואם אני הצלחתי... אז כל אחד יכול..." |