זהו.
עכשיו נשאר רק ללחוץ על ההדק.
הוא שופך בעדינות את החפץ השחור אל כפות ידיי. הבנת הכל?!
אני מביט בו, שקוף. רוח רפאים חסר גוף, חסר צורה, נטול מחשבה.
אפילו הלב אינו פועם.

תרגיש חופשי לירות, כשאתה מוכן.
מבטו כהה, נטח אל תוך מוחי, מדמם בתוכו.

הוא נח אצלי. טעון, קר. הקור שנודף ממנו מצמרר אותי פתאום.
ואולי זו רק הרוח...

אתה איתי?

ודאי שאני איתך. והלוואי ולא הייתי כאן ואיך נקלעתי בכלל.
והצינה בעורפי, מדגדגת בצחוק פרוע.

תכוון בדיוק לכאן - הוא מצביע על נקודה בין עיניו, מסמן באצבעו
מעגל שלא נגמר

אני אוחז בו בחוזקה. לופת אותו, בפרקי אצבעות קשיחים. כמו לפני
התבקעות,
שלי. של האקדח.
האקדח!

מספר שניות עוברות, נצח לפני הקטעו. בחזי הכאב המוכר שלפני
מעשה. בחילה אוחזת בי.

ועיניו נעוצות בי, בציפייה דרוכה,
בשלווה מטורפת.

האקדח מורם אל מול עיניו, שני מבטים חלולים. הוא מסתובב לאחור,
משנה כיוונו. מתיישב בתוך פי. קליע נפלט.

מבעד לעננת העשן הסמיך, קולו מהדהד מעל לגופה המרוטשת,
לעזאזל איתך! הוא אומר.
זה היה כל כך פשוט!

כל כך פשוט.