ביום שהחתול מת, הסתובבו כל בני הבית בידיים מושטות קדימה,
כחולי ירח, וחיפשו מישהו ללטף אותו. והחתול לא היה.
ופתאום לאמא ולאבא לא היה כבר על מה לריב, כי אבא לא יכול היה
יותר לכעוס, שאמא מוציאה המון כסף על החתול, כי היא קונה לו
אוכל יקר ומשובח מדי. ואמא לא יכלה יותר לשתוק ולחשוב לעצמה,
שמה הוא מבין, כי היא אוהבת את החתול כמו בן.

ביום שהחתול מת כולם הפסיקו לדבר בשמות חיבה. מאז לא ישמעו כאן
יותר לעולם.
וכולם גם הפסיקו להביט למטה בשביל לחפש את החתול. הם התחילו
להביט למטה רק בשביל לא להביט ישר.

ובגלל שפתאום השתרר כזה שקט בבית, כולם היו עסוקים כל היום
ההוא בלתלות תמונות מוגדלות של החתול בכל החדרים בבית. וכל
הזמן רק הביטו בהן ואמרו, כמה שהוא היה חמוד...
וכל אחד תלה תמונה בחדר אחר בבית. ונשאר לשמור עליה שם.

מהיום שהחתול מת לא כל כך ראיתי את המשפחה שלי, כי אמא כל הזמן
עסוקה בלסדר את התמונות ולנקות את הספות מהשערות שלו, שלא ישאר
זכר. ואבא עסוק בלראות טלוויזיה, כמו שהוא עשה ביום שהחתול גסס
על הרצפה.

מהיום שהחתול מת אני עסוקה כל הזמן בלחפש גבר אמיתי שיישן איתי
בלילה, כי כל הלילות החתול היה ישן איתי במיטה. ועכשיו קצת קר
לי פתאום.

החתול מת ביום הנישואין של ההורים. יום הקמת המשפחה.
אולי נמאס לו כבר להיות הסיבה לכל מיני דברים, והוא רצה לחזור
ולהיות פשוט,
סתם חתול.

מוקדש לחתול אמיתי... סילבי ז"ל. ולמשפחה אמיתית.