כשהוא שוחרר- לא היה אף אחד שיחכה לו שם בחוץ- לא הורים, לא
חברה- כלום. אמא שלו מתה כבר ממזמן, סליחה, נפטרה ואבא שלו-
אבא שלו היה כבר סיפור אחר. הוא לא יספר לך על אבא שלו אם לא
תשאל- אבל אם תשאל, הוא יתקשה להפסיק.
6 שנים בכלא (על מעשים טובים, כמובן), הפכו אותו לבן- אדם שהוא
היום. מריר, מדוכא וחסר תקווה, בעצם לא כ"כ שונה משאר האנשים
שחיים בישראל. אבל הוא לא בישראל עכשיו, לצערו או לשמחתו. המצב
שם לא כ"כ טוב עכשיו ועדיף שיישאר היכן שהוא נמצא. הוא שרת
בצבא, עשה את חובתו כראוי ואף מעבר לכך- עשה את הטיול המסורתי
ונשאר, עשה את מה שעשה- פרע את חובו לחברה גם כאן ועכשיו?
להיות אסיר משוחרר כאן- זה לא כ"כ נורא, הרשויות כבר מצאו לו
דירה, הוא ישוקם, ייפגש עם קצין המבחן שלו כמו שצריך- יעבוד,
קרוב לודאי בתיקון מכוניות או הובלה ויבזבז את חייו לריק- כפי
שניבאו לו ממזמן, עוד בבית הספר התיכון.אבל זו לא אשמתו שלא
תטעו- זה פשוט בגלל שאף פעם לא היתה לו הזדמנות של ממש בחייו.
אף פעם.
הוא תפס אוטובוס למרכז העיר- שם יצטרך לקחת את הרכבת התחתית
כדי להגיע לכתובת שרשומה לו בפתק.
הוא לא ציפה לדירת פאר אבל החור שמצא שם גבל במפגע תברואתי.
הוא החליט שלא לעשות בעיות. חוץ מזה תמיד הוא היה טוב עם ידיו-
כך אמרה לו שלי פעם, אבל הוא לא בטוח שהיא התכוונה לעבודות
שיפוץ.
הוא נכנס לחדר האמבטיה, עוקף בעדינות ג'וק תועה אחוז תזזית.
"יופי, יופי" חשב, "רק ג'קוזי חסר פה..."
"אתה לא אוהב את מה שאתה רואה?" נשמע קול מאחוריו
הוא כמעט וקפץ לאחור.
"אני אב הבית, ויקטור, יש כאן כמה חוקים שלא כדאי לך לעבור
עליהם כי אני מדווח ישירות לקצין המבחן שלך."
"אוקיי. "אמר בקול שקט.
"שמך...דן, דניאל?"
"דן"
"זאת הדירה שלך ושלך בלבד- אתה לא מכניס כאן אף אחד לישון, לא
משכיר אותה, לא משאיל אותה , לא מצית אותה- כלום. אתה לא תולה
תמונות עם מסמרים, רק עם סלו-טייפ, אתה לא קודח, לא פותח, לא
תוקע, לא צובע שום דבר. אם יש לך צורך- אתה מבקש רשות ממני
ואני אאשר או אשלול. אני נמצא בקומה הראשונה, דלת ימנית. אתה
יכול לפנות אליי עד 6 בערב מ-6 בבוקר.
אוקיי, שיהיה בהצלחה, חבוב, הא?"
"אוקיי."
דן הצית סיגריה ופתח חלון. היה ריח מוזר לדירה הזאת, ריח
של...של... הוא לא החליט בדיוק ריח של מה.
הוא שפשף את עיניו בייאוש. זה נראה עוד כלא רק מסוג אחר. הוא
תמיד עובר מכלא לכלא.
בבוקר הוא הרגיש יותר טוב. הוא החליט שהוא הולך להתחיל מחדש.
לעשות משהו עם עצמו ואז למצוא דירה חדשה משלו, אולי אפילו
מכונית, אולי סוף סוף יהיה לו משהו משלו.
דבר ראשון- לקנות עיתון.
הוא ירד לרחוב, הרחוב לא נראה כ"כ גרוע, אחרי הכל, זה נכון
שהוא היה קצת אפרורי, המדרכות המחוספסות תאמו באופן מושלם
לבנייני הבטון הגבוהים, אבל היה משהו מנחם במראה הזה, משהו
מסודר עם ביטחון- הוא לא יכול היה להסביר מה חש, אולי הוא פשוט
נעשה רגשן. זה קורה לו לפעמים. האוויר היה קר- אבל הוא נשם
אותו במלואו, הוא רצה להריח את הגשם שיגיע. מרחוק הוא ראה בית
ספר אדמדם, עם מגרש משחקים גדול כזה, "מפליא" הוא חשב,
"שנותנים לעבריין משוחרר לגור ליד בית- ספר, גם אם הוא במרחק
מה..."
הוא הסב את מבטו, הוא לא השלים מחשבה מזה שנים, הוא לא יכל
להתרכז בדבר מסויים יותר מכמה שניות, כך נדמה לו. הוא הוריד את
הכפפות החומות מעל ידיו וניגש לדוכן העיתונים הפינתי, הוא נהנה
מהאנונימיות שלו אך לא יכל להפסיק את הניקור העצבני, שאולי בכל
זאת מזהים אותו כמשוחרר טרי, הבניין שממנו הגיע היה שייך
לרשויות הסוהר והשיקום, כולם שם היו פחות או יותר מאותו חומר
אנושי- פסולת האדם שהוא.
"אפשר לעזור לך, מותק? "
שאל אותו מוכר העיתונים קשה היום.
"אמממ... אני אקח את העיתון הזה, רגע, יש לך "דרושים"? ואת זה-
ותביא לי גם מרלבורו. אדום."
המוכר בחן אותו וגבה את הכסף.
"תשאיר את העודף." אמר דן ברצינות.
" תודה..." המוכר קימט את מצחו.זה לא היה הרבה, על מה לעזאזל
הרגיש כ"כ טוב עם עצמו הבחור הזה?
דן פנה לחזור אל הדירה כאשר הרגיש איך סלידתו ממנה מתגברת ככל
שהוא קרב אליה,"בחיי", חשב, "זו לא דרך להתחיל חיים עצמאיים,
עם כל הדיכאון הזה מסביב."
הוא פנה בחדות לעברה השני של המדרכה, הוא המשיך ללכת כמה
בלוקים, תר את האזור, כאשר החליט להיעצר ולהיכנס לבית קפה
פינתי וקטן. זה נראה לו מקום נחמד, עם אנשים מחייכים.
"מה תרצה לשתות, אדוני?"
הוא הביט במלצרית השמנמנה שהצלה על העיתון שלו.
"אההמממ..." הוא כחכח בגרונו "מה יש לכם להציע? קפה, תביאי
קפה!" החליט לפתע
היא חייכה אליו בהכרת תודה, בטח מניית סוגי המשקאות שיש באותו
מתחם לא היתה בדיוק הדבר החביב עליה לאותו היום.
הוא המשיך להתבונן במודעות הדרושים כשנחרד לגלות כי הוא למעשה
לא ראוי לשום עבודה כמעט, המודעה היחידה שנראתה לו כי אדם ללא
כישורים והשכלה מיוחדים יכול לעשות, היתה מודעה הקוראת
לרקדניות סטליטו- והוא היה די בטוח שלא יעבור את האודישן,
למרות שהוא יהיה הראשון להודות כי יש לו גוף די נחמד. תודות
לכל השעות אותן שרף בהרמת משקולות והתאבקות בשכניו האסירים
לצורך הישרדות.כן,כן, הוא פיתח מוטת כתפיים שלא היתה מביישת
שום בן זונה מניאק שצד ראשים לצורך פרנסתו.
"עוד קפה?" המלצרית קצת קטעה את הרהוריו
"אההה, כן, תודה."
"ליבי"
"סליחה?" תמה
"ליבי- קוראים לי ליבי, תקרא לי אם תצטרך עוד משהו."
"אוקיי...ל..ליבי" הוא חייך במבוכה, האם היא התחילה אתו בזה
הרגע?
היא המשיכה לחייך אליו, בוחנת אותו מעבר לקאונטר. הוא ממש
הרגיש שהוא הולך להסמיק, אולי שתפסיק כבר, הוא ממש לא
מעוניין.
הוא סימן מודעה שביקשה מפעיל מלגזה. הוא לא היה משוכנע שהוא
ידע מה לעשות- אבל כמה מסובך כבר זה יכול להיות?

בדירתו הוא חש כרדוף. הוא לא יכל לסבול את זה. הוא כבר ביקש
פעמיים רשות לצבוע את הדירה וויקטור הבטיח להחזיר תשובה.
"הבטיח...הא!" נחר. זה כמה שווה ההבטחה שלו.
הוא עשה לו מנהג כל בוקר לפני ראיונות העבודה או סתם לפני עוד
יום ארוך שכלל שום דבר מיוחד עבורו, לשבת בבית קפה הזה. הוא
היה זול וקיבל יחס טוב. ליבי ממש חיבבה אותו והוא לא היה צריך
לבקש שתמלא את הקפה שלו, הוא תמיד היה מלא תודות לה.
היא התיישבה מולו, על פניה סומק תמידי- או אולי היא מתרגשת.
ממנו? לא יכול להיות.
המדי מלצרית הורודים שלה הזכירו לו חזירון מיופייף. במובן הטוב
של המילה, כמובן. הוא היה בטוח שהיא לא תעריך את ההשוואה הזו,
אם יאמר לה.
"אז מאיפה אתה בדיוק?" חקרה
הוא חייך והיסס בתשובתו.
"מתי תזמין אותי לצאת כבר?" אמרה בביטחון והוא כמעט והשתנק.
הוא לא רגיל לבנות שעושות את הצעד הראשון, וגם לא היה בדיוק
בטוח, מה הוא מרגיש כלפי זה.
"אההה...מתי שתרצי, ת'אמת."
וחשב מאיפה לעזאזל ישיג את הכסף כדי להאכיל ולהשקות אותה, אבל
הוא יבלע את זה בכבוד- כי הוא לא קמצן.

הוא לא זכר בדיוק איך מתנהגים בפגישה הראשונה- אז ליתר ביטחון
הוא קנה זר פרחים. הוא החליט ללבוש חולצת צווארון וכפתורים
מפוספסת חום- בז' וג'ינס משופשף כבר מרוב שימוש. היא לא אשת
חלומותיו, בזה היה בטוח, אבל איך הוא יכול לסרב להצעה של בחורה
לדייט? הוא כ"כ הרבה זמן אפילו לא הריח בחורה. הוא חש סוג של
התרגשות בבטנו וגם סוג של ביטחון.
הוא שטף את פניו הלא מגולחים, עיניו נראו שקועות ומיוסרות אבל
כחולות ושקופות ובוהקות- "אף אחד", חשב, " לא יוכל להגיד
שרואים שאני רע לפי העיניים." וזה היה נכון.
הוא היסס אם להתגלח או לא ולבסוף בחר באופצייה השניה, "עם כל
הכבוד", הרהר," אין צורך להשקיע כ"כ הרבה בבחורה שאין לי כל
רגשות כלפיה".
הוא הלך כל הדרך לביתה וקילל את עצמו, הוא רצה לקחת מונית אבל
חשש כי לא יספיק הכסף לארוחה ולסרט, וברור שהוא יצטרך לשלם גם
עליה- ומי יודע כמה היא תאכל. הוא חשב שזה לא נאה מצידו להירתע
ממימדי גופה, מה גם שלא היתה שמנה בצורה מוגזמת כי אם עבת בשר
במקצת, ופניה, כך הודה בינו לבין עצמו, היו די חינניות.לשמנה,
הוסיף במחשבותיו.
כשסוף סוף הגיע, הוא חש את עגלי הזיעה שצונחים מגבו אל תוך
מכנסיו. הוא הסיר את כפפותיו ומעיל העור המהוה וחש רווחה קלה.
ליד פתח ביתה של ליבי, על ספסל- הנדנדה, ישבה בחורה צעירה
ושיחקה במשחק אלקטרוני קטן. היא הביטה בו כאשר עלה במדרגות
המובילות לכניסה, אך לא אמרה דבר.
"שלום" מלמל, לא בטוח מה עליו לעשות כעת.
היא מלמלה שלום מהיר והחזירה את עיניה למשחק.
הוא נשם עמוקות והקיש בדלת. תוך שניה היא עמדה מולו,מתנשפת
קלות, הסומק התמידי בלחייה. היא לבשה סוודר עבה בצבע תכלת
וג'ינס שנראה כמתפוצץ מכל תפריו. הוא קילל עצמו בשקט על ששם
ליבו לכך. "באמת,דן" חשב לעצמו, "אתה צריך לבוא ממקום
נקי,עכשיו, ולא לשפוט ולבקר...הנה", ניחם עצמו," הסוודר ממש
מדגיש את העיניים הכחולות שלה". עכשיו הוא הרגיש הרבה יותר טוב
עם עצמו.
"שנלך?" שאלה אותו בחיוך
"אה...כן, כן." הוא התנער משרעפיו והגיש לה את זר הפרחים. " זה
בשבילך."
"אוי תודה." היא אמרה כבדרך אגב ושמה את הזר על השולחן. מזווית
עינו הוא ראה את הבחורה מביטה בהם. מבטה היה סתום.
"בוא נלך" פקדה ליבי.
"תיהנו!" קראה אחריהם הנערה. ליבי לא ענתה אך הוא הסב את ראשו
וחייך אליה במהירות, היא חייכה קלות. ליבי משכה אותו אליה,
מסיחה את תשומת ליבו.
"זאת בת-דודה שלי." הסבירה. "בת דודה רחוקה למעשה, היא תישאר
אצלנו כמה זמן, לא הרבה אני מקווה..."
"אה..." פלט
"אתה נראה ממש טוב" חייכה אליו. "מעורר תיאבון, ממש".
מאיפה הביטחון העצמי הזה לעזאזל- חשב ותהה בינו לבין עצמו אם
לא הוא אמור להגיד לה את הדברים האלו. "6 שנים בכלא השאירו
אותך רחוק מאחור בכל מה שנוגע לנשים" אמר לעצמו.
"תודה" ענה " את נראית ממש...אההה... טוב" חייך בביישנות.
"אני אוהבת את זה שאתה ביישן, אני אוהבת בחורים ביישנים"
הוא שתק בחוסר נוחות ואז הציע- "שנלך לסרט?"
"בעצם הייתי מעדיפה את הדרייב- אין."
"אין לי מכונית" החיוך נמחק מעל פניו- הוא לא רצה לאכזב אותה.
"זה בסדר, אנחנו הולכים לקחת את של אחי"
"אני לא בטוח שאני יודע איך לנהוג..."
"זה בסדר" קרצה לו " לא תצטרך לדעת".
הוא כמעט נחנק. למה היא מתכוונת? מה היא מתכננת לעשות לו? מה,
בגלל שהוא בחור זה אומר שהוא מוכן ככה מיד לתת לה קצת מעצמו,
מגופו?אה? כנראה שכן, כי כאשר הם כבר היו ישובים בתוך המשאית
המוזנחת של אחיה של ליבי, צופים באיזשהו סרט אימה זול בדרייב-
אין, ליבי לא בזבזה הרבה זמן והניחה את קרטון הפופקורן הענק
שלה על הדש- בורד ופנתה לעברו. הוא הביט על המסך חש במבטה החד.
הוא לא כ"כ ידע מה לעשות עם עצמו- הפנה בהיסוס את מבטו אליה
ושוב חזר אל המסך, מחייך במבוכה. "מה לעזאזל היא רוצה?" הוא
שוב הביט בה בהיסוס. היא לא השאירה אותו בספק לאורך זמן.
"רוצה להתמזמז?" שאלה בחיוך
"אתך?" בירר. "איזה סתום", חשב לעצמו, "ברור שאתי- יש עוד
מישהו כאן במכונית?!"
היא המשיכה לחייך. הביטחון העצמי שלה החל לכבוש אותו והוא
אפילו החל לחבב אותה. היא תפסה את ראשו בעדינות ושפתיה כבשו את
שפתיו, הוא חש את טעם החמאה של הפופקורן, ואף הרגיש פירור אחד
עוקר מפיה ומוצא את מקומו בתוך פיו. הוא התנתק ממנה לרגע,
מוציא את החלקיק הסורר מפיו ואז המשיך מהיכן שהפסיק. קרוב
לודאי שהליפסטיק הורוד שלה היה מרוח עליו כי הוא נעלם מעל
שפתיה הבשרניות. היא שלחה את ידה אל מכנסיו של דן, מלטפת את
ירכו הפנימית מעל הג'ינס ואז בלי התרעה מוקדמת היא פתחה את
הרוכסן.
"רגע!" ניסה להדוף אותה
"אל תיהיה מגוחך", צחקה, "אני ילדה גדולה ואני בטוחה שתכבד
אותי גם בבוקר"
"ברור, אבל-"
הוא שלח ראשו לאחור מסרב להביט על הנעשה בתוך מכנסיו. הוא חש
את שפתיה ולשונה וליבו הלם בפראות.
"אני לא מצליחה להעמיד אותו" היא הזדקפה, שיערה סתור קמעה
ופניה ורדרדות  ממאמץ. "אם אני אוריד את החולצה זה יעזור?"
הוא נשם עמוקות. פתאום בא לו לבכות. אבל ממש, מכל הלב.
היא הובילה את ידו אל מתחת לסוודר התכלכל, עורה היה חמים
ובשרני וחזה היה עצום. היא נשכה את שפתה התחתונה ונאנקה, כאשר
הוא לש בעדינות את פטמתה. הוא הביט אל פניה ולא חש דבר.
"אני מצטער" אמר כאשר בבת אחת הסיר את ידו מחזה. "אני כנראה לא
מרגיש טוב, אכפת לך שניסע הביתה?"
"אה, בטח." היא היתה מאוכזבת. " זו פעם ראשונה למען האמת
שמישהו אומר לי לא."
"אני לא אומר לך לא."
הם החנו את המשאית ודן ליווה אותה הביתה. הם הלכו לאיטם. פתאום
היא לא היתה כ"כ נחמדה ודברנית, היא שתקה ושלחה מבטים זעופים
לכל עבר. הוא לא ידע היכן לפתוח ועל כן הם העבירו את שארית
הדרך בשתיקה מצמיתה.
היא טרקה את הדלת כמעט בפניו כשנכנסה לביתה, לאחר שלום קצר
וקר.
הוא עמד לסור לדרכו כאשר ראה את הבת דודה הרחוקה יושבת, הפעם
בקצה השני של מפתן הדלת, קוראת.
"היי! מה את קוראת?" פנה לעברה
"אידיוט" פלטה.
הוא נעלב, נרתע לאחור.
"של דוסטוייבסקי" חייכה כאשר הבינה את הכשל התקשורתי שחל
ביניהם.
"אה!" דן חייך הוא ממש חש הקלה. סוף סוף מישהי נחמדה.
"אפשר לראות?"
"כן, בטח"
הוא נטל את הספר מידה ובחן אותו קלות ואז בחן את פניה. היא
היתה רזה ובהירת עור ועיניה היו כהות אך לא כהות כשיערה
הארוך.הוא אהב את מה שראה- יותר מהכל את החום שהקרינה, הפשטות.
אבל אולי זה היה יציר דמיונו ויכול להיות שהיא לא חמה ולא
ארצית כמו שנראה לו.
"בת כמה את?" שאל "18?19?"
"23" ענתה בחיוך רחב. "תודה! ליבי תמיד אומרת שאני נראית
מבוגרת לגילי"
"זה בכלל לא נכון" מחה "אני בן 27"
היא הנהנה עם חיוך ואז כנזכרת פלטה:"קרול" ושלחה ידה ללחיצה
הוא לחץ את ידה בחום:" דן, נעים מאוד"
"נעים מאוד"
"אז מה את עושה בחיים, קרול?"
"כלום כרגע, ת'אמת אני מחפשת עבודה ואתה?"
"אההממ... גם אני מחפש עבודה, פשוט הייתי בחו"ל הרבה זמן ו-"
"באמת?" התלהבה. " כמה זמן?"
"6 שנים" חייך באי נוחות
"איפה?"
"אהה.... ב... את לא תכירי, עזבי..."
היא הביטה בו בחוסר הבנה
"הייתי באיזו שליחות באיזו מדינה באפריקה" שיקר במצח נחושה.
"אה" נאנחה בהתלהבות. "מה לא הייתי עושה כדי לעוף מכאן, בעצם,
לא לאפריקה אבל אוסטרליה נשמעת לי ממש טוב."
"גם לי" הסכים
"אז איזו שליחות זאת היתה?"
הוא נאלם ואז הפשיר מביט בה מחייך." את יודעת, אני מוכן לענות
לך על שאלות רק אם אוכל להזמין אותך לצאת אתי."
היא חייכה מוחמאת." לאן? בעצם זה בטוח איתך? אולי אתה רוצח
סדרתי?" שאלה צוחקת לקראת סוף השאלה.
הוא חייך חיוך רפה "אנס יותר טוב?"
היא ממש התגלגלה מצחוק. "איכס אנס, לא! עדיף רוצח."
הוא הביט בה מחייך, עיניו משוטטות על פניה, היה לה חיוך יפה
ושיניים ישרות. הוא אהב שיניים ישרות כאלה שלא רואים את
החניכיים כאשר מחייכים. גם לו היו שיניים כאלה רק פחות לבנות
משלה מן הסתם, היא בטח לא מחסלת 2 קופסאות סיגריות כמוהו.
"אז זה סגור?" שאל בחוסר נוחות. "נצא?"
"מתי?"
"מחר?"
"אוקיי" חייכה, תאסוף אותי מפה?
הוא הנהן, עיניו בורקות.
"אני מקווה שליבי לא תכעס, סיימתם את הפגישה די מוקדם."
"אההה, מוקדם? לא, לא חושב- ממש בזמן."
"יופי. אז מחר ב-8? מה נעשה?"
"סרט?"שאל "בקולנוע" הוסיף כדי להיות בטוח, הוא לא רצה עוד
פגישה כזו כמו עם ליבי ולא היה בטוח איך קרול תתנהג- מה שבטוח
לעשות סקס בקולנוע זה קצת יותר קשה.
"ברור בקולנוע- אז איפה?"
"ברור" הסכים.
כשחזר לביתו הוא חש מעט אשמה על התנהלות העניינים ועל הדרך
המהירה בה החליף חברה ובעיקר על העובדה שליבי חזתה במפלתו
ה...אמממ...אינטימית נקרא לזה?
הוא לא חשב עליה יותר באותו לילה, למעשה הוא הגה דווקא בדמותה
של קרול ודי מהר התחוור לו כי לא כ"כ מהר הוא יצליח להרדם,
לפחות לא לפני שיצליח במה ששעות מעטות לפני כן כשל.

זה היה די מביך לשבת בבית קפה הקבוע שלו, ליבי התפנתה לשרתו אך
בקושי והוא נאלץ לחזור ולבקש מספר פעמים שתביא את הסוכר כבר
לעזאזל.
לבסוף הוא שתה את הקפה ללא הסוכר מכיוון שנאלץ למהר לראיון
עבודה שקבע לאותו הבוקר.
הוא עבר בהצלחה את אותו ראיון שהיה לתפקיד של נהג משאית הובלה.
לא משהו מפוצץ והשכר מינימלי, אבל הם היו היחידים שהעובדה שהוא
אסיר לשעבר לא הרתיעה אותם, למעשה, הוא די היה בטוח כי הקצין
מבחן שלו הכניס איזו מילה לטובתו, בקיצור, משבוע הבא הוא עובד.
הקצין מבחן שלו יהיה גאה.
ואכן הוא היה, היתה להם שיחה נפלאה כרגיל שאחריה הרגיש דן כמו
לוזר אמיתי, תמיד כריס, הקצין מבחן, ידע לתת לו את ההרגשה
הנכונה ששום דבר טוב לא יצא ממנו, דן הודה לו בנימוס כהרגלו,
מלמל את ה"בן זונה" המסורתי כאשר טרק אחריו את הדלת ונפנה
לשיפוץ הדירה שנראתה הרבה יותר טוב, הוא חייב להודות, מהמצב בה
קיבל אותה.
כשהוא מכוסה כולו בטיח לבן, גילה לחרדתו כי השעה היא 7, הוא
לעולם לא יספיק להגיע בזמן, והוא גם לא יודע את מספר הטלפון
שלה לעזאזל.איך הוא יכל לשכוח?
הוא הגיע לביתה מתנשם ומתנשף לאחר שרץ כמעט את כל הדרך. היא
החמיצה פנים ואז ניסתה לחייך אך הוא ראה כי היא פגועה. הם הלכו
דוממים למרכז המסחרי בו שכן בית הקולנוע שלא היה רחוק מביתה
(או בית דודתה, למעשה).
"אני כ"כ מצטער" פתח. "אני לא יודע איך יכולתי לשכוח, פשוט
הייתי עסוק בכל השיפוצים ו-"
"זה בסדר" חייכה אך למעשה הרגישה מרומה ללא ספק. איחור של שעה
זה לא צחוק.
הם הגיעו לבית הקולנוע רק כדי לגלות שההצגה הראשונה כבר
התפספסה וההצגה הבאה בחצות.
"נוכל להיכנס להצגה שנייה" חייך מנסה לתפוס את עיניה במבטו.
"אני... אני לא חושבת. זה די מאוחר לי- מה נעשה שעתיים וחצי?"
"מה שתרצי. את רעבה?"
היא שתקה מעט ואז אמרה בקול נמוך " זה יפה שנתת לליבי פרחים"
"אוי, שיט!" חשב "ידעתי ששכחתי משהו. גם מאחר, גם יצאתי עם הבת
דודה שלה וגם היא לא קיבלה פרחים.שיט!"
הוא לא ידע מה לענות ולרגע היה נטוע במקומו.
"אהה.." פתח ואז נחר בחיוך. " את צודקת, אני לא בסדר."
"לא, למה? לא אמרתי כלום."
הוא משך אותה לספסל והביט בפניה כשאמר:" תאמיני לי קרול, אם
הייתי יכול הייתי מתחיל את הפגישה הזאת מחדש וכמו שצריך, אני
ממש רוצה להיות כאן. איתך."
"תודה" היא עכשיו היתה נבוכה.
"רוצה גלידה?"
"לא, קר."
הם ישבו בבית קפה קטן שהיה ממוקם באיזור. היא עטפה את כוס
הקפוצ'ינו שלה בשתי ידיה, מתחממת, הוא שתה תה.
היא ניסתה לדבר על כל מיני דברים לא מחייבים ובלבד שלא לתת
לשיחה לגווע, הוא ניסה להשתתף ככל יכולתו אבל הבין מהר מאוד
שאין לו כל אחיזה במציאות והוא אפילו בקושי יודע מי הנשיא
שמכהן כעת.
היא חייכה במבוכה.
"יש לך גבות מאוד יפות, ארוכות כאלו". הוא נשם עמוקות
"גבות?" תמהה
"כן, מאוד יפות"
"תודה" צחקקה. "פעם ראשונה שבחור מחמיא לי על הגבות"
הוא חייך באי נוחות והרגיש אידיוט.גבות- זה הדבר היחיד שיכל
להעלות על דעתו? מה עם שפתיה המעוצבות? אבל הוא חש כי להחמיא
לשפתיה יהיה פשוט חצוף מצידו."שיער!" נזכר, "יש לה שיער ממש
יפה וחלק וארוך- יכולתי לומר משהו על כך..." אבל זה היה מאוחר
מדי, הוא לא חש כי יוכל לומר לה משהו כעת.הוא סקר בראשו
במהירות נושאים לשיחה ואז פלט:" מה הצבע שאת הכי אוהבת?"
הוא כמעט וירה בעצמו על השאלה הדבילית אבל היא עשתה את שלה.
"אממ... ורוד ואדום כהה. מה שלך?"
"שחור וכחול כהה."
הם חייכו אחד לשני. הוא הרגיש שהחיוך שלה מלא ואמיתי. הוא אהב
חיוכים אמיתיים.
" מה הדבר שהכי חשוב לך אצל בחור?" שאל
"כנות, סמכותיות ושיהיה לו מצח יפה."
"מצח?!" הוא כמעט צחק.
"כן. מה מצחיק בזה? אתה אוהב גבות אז אני אוהבת מצח..."
"זה לא שאני אוהב גבות... אני..אהה.. מחבב אותן."
"אה! אוקיי- אז אני מחבבת מצח אבל אוהבת עיניים."
"עיניים. זה טוב. איזה עיניים?"
"רואות." צחקה
"סתם, סתם. בהירות בעיקר, כמו שלך בערך."
"כמו שלי? זה הדבר הכי יפה שאמרת לי כל הערב." עשה עצמו נרגש
והיא חייכה.
"גם אני אוהב את העיניים שלך. הן עמוקות ומיסתוריות כאלו." אמר
לאחר שתיקה קלה.
"תודה." היא חייכה והביטה אל כוס הקפוצ'ינו שלה.
"אז אולי בכל זאת תרצי להישאר לאיזה סרט?"
"באיזה שעה? חצות?"
הוא הנהן ובלע את רוקו. הוא היה מוכן להתחנן במקרה הצורך,
עיניו היו תלויות בה , מצפות.
"אוקיי." התפשרה "אבל אח"כ אתה מלווה אותי ישר הביתה."
"מובן!" חייך חיוך רחב.
הם התיישבו על הכורסאות הרכות, היא ניסתה לייצב את קרטון הפופ
קורן שקנה לה בלא הועיל וגרגירי פופ קורן סוררים נפלו לכל עבר.
הוא אחז בקרטון והניחו בין שני המושבים.
"תודה" פלטה ודעתה היתה מוסחת, נאבקת להוריד את מעילה. הוא
הביט בה כשפשטה אותו מעליה. הוא כנראה נעץ ממש עיניים כי היא
החזירה לו מבט לא מבין ושואל.
הוא מיהר להתנער.
הסרט היה מטומטם ומשעמם, אבל הוא ממש חיבב את קרול ודי נהנה
לשבת לצידה, לנשום את אותו האוויר שהיא נושמת, לא משנה שאת
אותו האוויר נשמו לפחות עוד 80 איש מתוסכלים.לקראת סוף הסרט,
לאחר מספר לא מבוטל של הגנבת מבטים, הוא כבר לא שלט בעצמו ונגע
בפניה כדי לנשקה. היא היתה המומה ובסופו של דבר יצא כי נישק את
שיערה. היא לא עשתה מזה עניין- הוא ציפה שהיא תקום ממושבה,
תשפוך עליו את שארית הפופ קורן ותצרח " סוטה!!!". במקום זאת
היא נותרה במקומה מחייכת. הוא לא יכל להבחין אם הסמיקה או לא,
אבל הוא די היה בטוח שהיא מצמצה מעט.
הם יצאו מבית הקולנוע שותקים, הלומי אור טיילו ברחבת הקניון ,
היא ניסתה למצוא נושאי שיחה כלליים והוא לא יכל להתרכז. "איזה
מטומטם" חשב. הוא הבטיח לעצמו שזו הפעם האחרונה שיפגשו. במקום
להתרכז בהמשך קיום של חיים עצמאיים ונטולי פיתויים הוא מוצא
עצמו נמשך לבדיוק אותו הדבר שהכניס אותו לכלא מלכתחילה. הוא
ניסה להתנער מזה וגבו נרעד. היא היתה כ"כ נחמדה שהוא רצה
לבכות. הוא אוהב אנשים נחמדים, אנשים שמחשבנים לרגשות של אנשים
אחרים.מתוך כוונה אמיתית. זה כ"כ יפה.
הוא האיץ את קצב הליכתו והיא נאלצה לצעוד במרץ לצידו. היא בטח
חושבת שהוא איזה אידיוט קריזיונר, אבל כבר לא היה לו אכפת. הוא
רק רצה להציל את עורו.
הוא נפרד ממנה בחטף, נושק לה נשיקה מהירה על הלחי ללא שום רגש
או סנטימנט, מותיר אותה עומדת תמהה אל מול הדלת האימתנית של
בית דודתה.
"זהו!" חשב, "שלום."

הוא כבר לא יחזור אל אותו בית הקפה.
הוא מצא עבודה בתור נהג משאית, הוא אהב את זה, להרגיש כמה
שיותר פשוט, קרוב לאדמה, לבסיס. אם אבא שלו היה רואה את זה הוא
היה מתפלץ. אבא שלו. האליטיסט, חובב היינות וסארטר. אבא שלו.
איזו בדיחה.
כשנכנס לכלא הוא היה אשם, הוא ידע את זה, כולם ידעו. הוא לא
ביקש להקל בעונשו, לא ביקש חנינה, העו"ד שלו היה מספיק טיפש
כדי שלא להשיג לו את העסקה הכי טובה שיכל. הוא ריצה את עונשו,
ללא ספק.
"אתה יודע מה עושים לאנסים בכלא? אתה יודע?" איזו בדיחה! את מה
שעושים בד"כ לכל האסירים שהם פחות או יותר שוכחים להגן על
כבודם. אבל הוא למד והוא עוד לומד.
באחת מן ההפסקות שלו הוא נכנס לאיזה בר. זה היה מצחיק מכיוון
שזה היה למעשה אמצע היום, אבל המקום היה כ"כ חשוך שזה הרגיש לו
כמו לילה, כאילו הוא הולך לבילוי, אבל חוץ מגברים מיוזעים
ומלצרית תשושה אחת, לא היה דבר שהזכיר לו בילוי וגם הבירה היתה
חמה. הוא כבר עמד לצאת כשמישהו קרא בשמו.
"היי דן, דני!"
הוא הביט לאחור מחמיץ פנים, ממש לא מתחשק לו להיתקל באיזה חבר
ילדות ששגשג, אהממ... לפחות שגשג יותר לעומתו.
הוא הביט באיש שקרא לו, אבל הוא נשבע שהוא לא זוכר מיהו, למעשה
יכל להשבע כי מעולם לא הכיר אותו.
"אהממ... נראה לי שיש לך טעות."
"לי?! טעות?! לא יכול להיות, אני בחיים לא אשכח פרצוף יפה כמו
שלך."
דן עיווה את פרצופו, איזה מן דיבור זה? הוא עמד ללכת כשהאיש
תפס בזרועו. דן הסיט בפראות את ידו של האיש והוא הרים את ידיו
בהתגוננות- " היי, היי! רק רציתי לדבר"