איך אני יכולה להיות מדוכאת
כשיש אנשים שאין להם לאן ללכת.
איך אפשר בגלל בנים לבכות
כשיש בעולם אמהות שלא יכולות להאכיל תינוקות.
אני חושבת באיזה עולם אגואיסטי אנו חיים.
עולם שבו לא אכפת לאיש כמה מרעב גוועים.
ויש אנשים כמונו שיכולים לשנות
לתת לאיש אחד חיים שלמענם כדאי לחיות.
אני חושבת שאנשים ירגישו יותר טוב
אם יתנו למישהו בית במקום שיסתובב ברחוב.
והמשפט הידוע היה, עכשיו ותמיד יהיה נכון
"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" כמובן.