השחור היה חייהם, האפילה, סטטיות שאינה משתנה לעולם. כמעט לא
ידעו תנועה מהי, אילולא מספר התנועות המוגבל שיכלו לעשות
במצבם. הפעלות מוטוריות של פיותיהם. לגופם היה אזור בד שכיסה
חלקים מגופם בצורה אקראית.
שלושה אנשים קשורים, אזוקים, צמודים לקיר ברזל בשלשלאות,
אזיקים, חבלים ואביזרים שונים, כלים עתיקים בעלי חלודה ועובש,
ישנים ומעלי אבק. כך הם נולדו, כך הם גדלו, זה הדבר היחיד שאי
פעם ידעו, המציאות היחידה המוכרת להם. גופם היה מנוון
ויכולותיהם המוטוריות הסתכמו בדיבור. חדר הברזל היה קטן, שלושה
מטרים רוחבו, מטר אורכו. סדק יחיד מבשר על אור או חושך. דלת עץ
כבדה וחלקה עמדה בקצה החדר, נעולה תמיד, אך הם ממילא לא ידעו
דלת, לא ידעו חיים, לא ידעו אמת. חייהם היו האמת היחידה,
הצללים הדקים שחדרו בפעם לפעם מעבר לסדק היו חייהם כבמשל
האפלטוני, שלא היה ידוע להם גם הוא. היום הורכב מ"נצנוץ
הראייה" והשחור - "העדר הנצנוץ".
אך אפילו הם היו צריכים נקודת משען ארכימידאית, טרנסצנדנטאלית,
ומצאו אותה בדמות "האל היחיד" שהטיל את צלליו על העולם מדי
בוקר, מספר שעות לאחר "נצנוץ הראייה" - שהיה, כמובן, משרתו. כל
זמן מסוים משרת האל נתן להם לראות את החדר, ולאחר זמן קבוע
פחות או יותר מנע מהם זאת. "הו האל הדגול" זימרו בכל פעם
שצלליו צצו בעולם, מברכים את בניו ואת בתו. הם המציאו לכבודו
תפילות רבות, שירים ומזמורים. האל שיום אחד יביא אותם לעולם
הבא - "עולם האחר עץ".
הם לא הרבו להתווכח, הכל ברור ונהיר, הכל ידוע, הם חשו סיפוק
על כך שגילו את רזי העולם - "ריבוע החומר" כלשונם. הכל היה
צפוי, וזמן רב לבם היה שלם ובטוח, עד שהגיע המבקר הראשון.
"למה אינכם יוצאים מכאן?" נשמע קול. שניהגברים הפנו פניהם לצד
אחד, האשה לצד השני. כמובן - היא צדקה.
"מ... מי אתה?" העז אחד הגברים לשאול.
"לצאת לאן?" שאלה האשה, "אין מקום אחר, אלא אם כן..."
האיש עדיין עמד בצללים, "נצנוץ הראייה" עדיין לא נראה. הוא פסע
פסיעה קדימה. גופו השרירי היה תחום בדבר עבה מחומר משונה,
ובאזור חלציים מבד, ברכיו היו מכוסות באותו חומר. על גופו היה
חגור מקל ארוך ומחודד עם נדן וניצב. שיערו היה שחור כשער אחד
מהם, אך גופו היה לבן כאיש השני. מסקנתם הראשונה של השלושה
הייתה שהוא דומה לשניים מהם ושונה מהשלישית באנטומיה שלו, אך
הוא מין סינתזה מתוחכמת של שני הגברים, או בלשונם - אל. הם
כרעו לו ברך. "קומו, שוטים!" זעם, "למה אינכם מנסים לפתוח את
קשריכם?"
"ואיך נוכל? לקשר זה קראתי 'גורדי' וכבר זמן רב מנסה אנוכי
לפותחו - לשם השעשוע בלבד", הוסיף. שני האחרים הנהנו בהסכמה.
האיש הניף את מקלו, וחתך את הקשר. "הנה לך ברברית!" אמר,
"ועכשיו קחו חרב כל אחד מכם", ובאומרו זאת התגלו שלושה מקלות
דומים לשלו אך קצרים יותר, "כי על חרבו יחיה האדם." ונעלם כמות
שבא.
מיד כשהלך התלהמו קולותיהם והתמזגו האחד בשני - "יש מקום אחר",
"יש משמעות!" "לא הכל לשווא..."
לאחר ויכוחים החליטו כי הם חלמו את הכל, וכי החלום בא להגיד
שהאל רחוק ושאין להגיע אליו, ולכן חייהם צריכים להתמקד ב"ריבוע
החומר." את החרבות שהגיחו יש מאין הם ייחסו לכישרונם המופלא
ליצור דברים, שמשום מה לא פעל בפעמים האחדות שניסוהו לאחר מכן.
הביקור השני כבר היה קל יותר.
"הגיע הגואל!" הכריז האיש שהופיע פתאום לקראת סוף "נצנוץ
הראייה".
הוא היה לבוש באזור חלציים בלבד, גופו לבן גם כן.
"חלום נוסף", התלחששו כולם. האיש קרב לאשה. "החבל הותר רואה
אנוכי, אם כן למה לא להתיר את זה גם כן?" שאל והצביע על אחד
מהדברים שחיברו את האשה לקיר. "זה... לזה קוראים 'פאלאנקס'",
אמרה, "וזה לא ניתן לשחרור, ניסיתי ארוכות אך זה קשה מדי..."
האיש אחז בשרשרת וסובבה קלות כמה פעמים, נשמע קליק, והוא משך,
אך כוחו היה חלש מדי. "עזרי לי!" דרש. האשה שלחה ידה אך השרשרת
בשלה. "גם אתם!" פנה לשני האחרים. הם שלחו את מה שיכלו מידיהם
ומשכו. השרשרת בותקה. "אסטרטגיה והמון כוחני - אלו החיים". אמר
ונעלם. גופם זועזע מהחלום הנהדר. חרבותיהם נעלמו, ובמקומם החלו
לפתח את כוחם, להתדיין על דברים ברומו של חדר.
"הו, אנשים מכוערים שכמותכם." נשמע קול בגועל. הביקור השלישי.
אדם מטופח עם בגדים בצבעים שסינוורו את עיניהם שהתרגלו לשחור
לבן ואפור, שיערו היה מסולסל וכך גם שפמו. הוא הגיע בשיא
האפלה. "כל מה שאתם צריכים הוא להציג את העולם כמות שהוא, את
המאבקים, היצרים, תנודות האופי הבלתי נדלות של הגזע האנושי."
הוא התקדם לעבר האדם השחור והוריד מעל ראשו את הכבל שחסם אותו,
אז נגלו בידיו כלים רבים בהם איפר וטיפח את האיש. כך עבר על
פני השניים האחרים. "שיפור משמעותי, חייב אני לומר לכם. החיים
הינם היופי, היופי הינו האמת, האובייקטיביות הטהורה." ונעלם.
ואז החלו לדבר על יופי. אסתטיקה. ומסקנתם שיופי תלוי בהרמוניה
- סדר ופרופורציה. הם טפחו לעצמם על השכם - הם יפים. דלת העץ
נהפכה לברונזה.
הביקור הרביעי ערער את מסגרתם.
"וואללה, תלמידי, אל הוא אחד ודבר מלבדו! השתחוו לנביאו!" אמר
קול שהסתלסל. הוא היה שחום עור, פרצופו לא נראה אלא היה מכוסה
בד לבן, ושאר גופו עטוף בבדים צבעוניים. "יש אל אחד, ששונא את
מי שאינם מאמיניו, אין מלבדו, ואני נביאו! ערכו תפילות לכבודו,
בקשו מחילה על עצמכם יען כי תגיעו לעולם אחר ושם, וואללה, תחיו
בטוב נצחי. כרעו ברך בפניו, השפילו עצמכם." הוא חתך את
השלשלאות שקשרו את ברכיהם. והם השפילו.
החלום קרע מהם את כל דעותיהם עד כה. "אז יש אל." "הוא אוהב
אותנו." "אנחנו מאמיניו, תלמידיו, הוא יביא אותנו לעולם מעבר
הברונזה." הם חידשו את מזמוריהם הישנים והתאימו אותם לאל החדש,
מזמורים מלאים בשנאת הכופרים, הבזויים והרעים (הם לא פגשו אף
אחד מהם עדיין, והדבר חיזק את דעתם שהכופרים - אין מקומם ראוי
בעולם). הם השפילו עצמם למען אלוהיהם, וכרעו ברך לכבודו. עשו
טקסים שונים ומשונים ושילמו מילים תמורת מחילה על חטאים. הם
ידעו מהו טוב - האל, ומהו רע - הכופרים. מיהם הכופרים? זאת לא
ידעו במדויק, המושג היה ערטילאי, אך הם הסתפקו בו. תור האמונה
לא נמשך זמן רב. עד החלום החמישי.
"מה מעשיכם?!" האיש נראה מזועזע עד עמקי נשמתו, על פניו החלקים
והארוכים הייתה מתוחה ארשת תדהמה כנה, בגדיו היו שחורים,
ושיערו מדובלל במקצת.
"אנו משפילים את גופנו הדל בפני אלוהינו היחיד והאמיתי", ענה
השחור.
האיש טפח בידו על פניו. "אינכם מבינים! אלוהים רוצה את
נשמותיכם, את אמונתכם, לא את גופכם ואת טקסיכם התפלים! האמונה
היא החשובה, חטאותיכם אינם נמחלים בכסף!" הוא תלש את הכלים
שאחזו בזרועותיהם, האדם הלבן השתחרר. שני האחרים נשארו עצורים.
האדם הלבן הביט בעצמו, טועם את טעם ה... טעם שונה, טעם חדש,
טעם לא מוכר ומשכר, הוא החליט לקרוא לזה חירות. והטעם היה מתוק
עוד יותר כשראה ששני האחרים עוד קשורים - הוא חזק, הוא חכם,
הוא יותר טוב ולכן הוא שוחרר. גופו התנפח לאט לאט.
"אז הכוונה חשובה בלבד", אמרה האשה ראשונה והזדקפה. שני הגברים
הבינו זאת קצת מאוחר יותר. "אז מהו טוב? מהו רע? הכל תלוי
בכוונתך, אם רוצה אתה באלוהים - טוב, ואם לא - רע." הכל נעשה
בהיר מחדש. ואז הגיע האדם השישי. דלת הברונזה הפכה זכוכית
אטומה שדבר עדיין לא עבר דרכה.
"קומו, צאו מאלילותכם, אין אל כי מת הוא! נחנק מרחמיו! האדם
הוא השולט, ותכליתו להעלות עצמו!" האיש היה לבוש בגדים מבד
מיוחד, כפתורים ערוכים על חולצתו בשורות, שיערו שחור משחור,
ושפמו העבות גם הוא. "אינכם יודעים להתבטא?" שאל, "אינכם
יודעים דבר!" קבע. הוא ביתק את השלשלאות שאחזו בגרונם - נתן
להם את חופש הביטוי.
"אין טוב! אין רע! הכל תלוי בי!" אמר האיש.
"בי!" חזר אחריו השני. "בי..." חזרה השלישית כהד. "מוסר
האדונים שלנו, הננו האנשים שקובעים מה טוב ומה רע! גזע נאור
שכמונו, גזע אדון. גזע טהור ויפה. גופינו הצחורים ויפי
הנפש..."
האדם הלבן הרגיש את כוחו מתפרץ לפתע, ומתוך רגשי אדונות שחרר
את האשה ואת האיש השחור, הנחותים ממנו. זונח מאחריו את
אמונותיו הישנות והברבריות.
"תחייתי מחדש מתבצעת, הנני ככל האדם!" התפייטה האשה שהרגישה
משוחררת. "האדם השחור הינו כשני האחרים, מוחו שווה, ורוחו
נאחזת בעולם לעד!" האיש השחור הרגיש משוחרר לאחר שהוסרו
אסורותיו, וגרונו נפתח לשורר שירה ולבטא את רגשותיו האצורים
זמן כה רב. לידם היו שלושה תיקים עליהם כתוב משהו בשפה לא
ברורה. האדם הלבן פתח את תיקו לרגע. ממנו יצא בד צבעוני גדול
ועגול. "לא", פטר את זה בזלזול, "איננו צריכים דבר שיכביד
עלינו..."
דלת הזכוכית החלה להפתח, שלושת האנשים רצו בבהלה, רגליהם
המנוונות לא סוחבות אותם. נצנוץ חזק מתמיד אפף את עיניהם, מסמא
אותם בפני "העולם שאחרי הזכוכית" ואז הגיע החלום השביעי. הם
יצאו דרך הדלת, שלושתם כאיש אחד, וצעדו צעד ועוד צעד על פני
האדמה החדשה. הכל החל להתבהר מולם, הם מצמצו והמשיכו עוד צעד
ועוד. שישה צעדים. ואז הם ראו. אך מאוחר מדי. החלום השביעי
הגיע, או יותר נכון הם הגיעו לתוכו. הם הרגישו משהו חולף
במהירות על פניהם - רוח קראו לו, ומשהו שמתקרב לעברם במהירות -
אדמה, קראו בשמו יחדיו.
זהו החלום השביעי, הבינו.
תהום. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.