מוקדש לחושך, לזכר אותם ימים קרירים שלי

"באמת התגעגענו אליו." חייכה ספיר. זרוע שנצמד לגוף, השפלת
העיניים, הידיים הרועדות- העפר שנשמט מסיגריה, סיפרו יותר
מזה.
"איך הוא היה?" שאל טריפ, מדליק אחת משלו.
"הוא כאילו אחד הדברים היותר עצבניים שקרו לחור הזה בעשור
האחרון." צחק החוצה סריי (סרגיי בשמו המלא), במבטא רוסי בוטה.
"קולט, הוא כאילו התחיל את שהותו כאן בזה שפוצץ אחד מי"ב מכות,
אבל מה, במקום לברוח אחרי זה, הוא חיקה עד שהשמיניסט הזה יחזור
לנשום והזמין 'תו לבירה." הילד היה כבר שתוי כהלכה והדיבור שלו
היה יותר לקריקטורה של לשון אנוש.
"פוצץ מכות? למה, לעזאזל? ואת מי?"
"סתם אחד... אנא ערף מה הם לא הסתדרו... (אחרי שורה לא ברורה
של קללות ברוסית) היה שם הרבה מכות עם כל ה... כל השכבה שלהם
הייתה דפוקה בתחת!" אחד התחביבים של סריי היה להפגין את המוצא
הרוסי שלו בפרהסיה. כנראה היה קשור בתסביכי נחיתות מהיסודי.
עבור טריפ כל עניין המגזרים תמיד היה זר.
"ומתי זה קרה?"
"בחופש י'-י"א..." ענתה ספיר עם אותו החיוך.
"איזה חופש סטלני זה היה, הא, ספיר?"
"אכוסשילינג!"
"אצלכם כל חופש סטלני!" טריפ פרץ בצחקוק קל "אתם כאילו חבורת
סטלנים anyways, אז לא משנה מה עובר עליכם - זה יהיה סטלני!"
"לא, לא! אז זה היה שונה" - ניק, שישב עד כה בשקט והתבונן,
התערב - "הוא הגיע, מאור חזר מחו"ל, לי ולדיניס עדיין הייתה
להקה, יולי עוד לא הלכה לצפון לקיבוץ... דברים השתנו מאז, זה
כבר לא אותו דבר... אנשים קיבלו כבר תאריך גיוס; פתאום יש לי
איזשהי אחראיות; חברים שלי לא יוצאים כי הם עובדים, פרוייקטים,
בגרויות... כל החרא הזה!" קולו קיבל גוונים מדוכדכים. הוא כבר
לא דיבר אל חבריו, אלא לעצמו. "אז זה היה... יותר חופשי! היה
פשוט כייף!"
"היי, הם שמו את Ode to Summer! בואו פנימה!"
טריפ, צופה בכולם הולכים, חייך בחצי-פה, נזהר שלא להפיל את
הסיגריה, מבטו עוקב אחר ריצתה הקלילה של ספיר.
"כמה מתאים..." כמה שניות אחרי זה גם הוא נכנס פנימה.
The nights were so much hotter then
We all hung out and made amends
It's like I can't go back but knowing that
Just makes me want to
Call my friends and tell them that I'm coming home
"פאק, איזה פוגו מעפן זה היה!" עם סיום השיר סריי כבר נזרק על
המדרכה בחוץ, מדליק עוד סיגריה.
"כולם קטנים, מה לעשות. אנשים פחות באים למסיבות, במיוחד
הגדולים. עזוב, באנו בעיקר בשביל המוסיקה." לניק לא היה כמעט
מבטא.
"אולי בהופעה אחר כך יהיה יותר טוב." איחל קול מאחור. ניק
וסריי הסתובבו בבת אחת. "נואו רגרטס מופיעים, יהיה סבבה. להקה
של חברים שלי."
"בלייה..." מתח סריי.
"אתה לא רציני!" ניק נראה כאילו ראה רוח. "מה אתה עושה כאן?"
" בערך את מה שאתם עושים פה..."
"יא מאן, תחזור לחור שבאת, מאזרפאקר, תמות כלבה, יקח אותך
האופל!!..." השורה האחרונה, מתובלת ב'התנסחויות בלתי רשמיות'
ברוסית, כבר נבלעה בפרץ צחוק וחיבוק, אתו קפץ סריי על האדם
מאחוריו. ניק כבר עמד בתור.
"הנה איש שהתגעגעתי אליו! חה חה!!"
הבחור היה בגובה בינוני, רזה, שיער ארוך ארוז בקוקו, דגמ"ח
שחור, חולצה בהירה בלי צווארון ומעיל כהה קל. המבט שלו היה
ערמומי וחודר, חיוך איפושהו בין סרקסטיות לבין ילדותיות; הבעות
פניו דרמטיות.
"שאני אמות, אתה תעשה פה התקפי לב לאנשים, אם תופיע סתם ככה
באמצע החיים; בלי מכתב, בלי טלפון, כלום, כאילו..." התלהבותו
של סריי, מוגברת באדי אלכהל, התפרצה החוצה בצעקות בלתי מרוסנות
ותנועות מגושמות.
"עכשיו רציני: איפה אתה? אתה נשאר?" למרות ההפתעה ניק הצליח
לשמור על קו מחשבה רציונלי.
"מחר בצהריים השגתי הסעה חזרה."
"שככה תהיה לי בריא"
"אתה לא נעלם לנו, כן? יש לך איפה לישון?"
"אהם... בניתי עליכם,... אלא אם כן..."
"בטח! יש את..."
"ספיר פה." ניק לפתע עימעם את התלהבותו והסתכל לזר ישר
בעיניים.
"זהו! לטריפ יש מקום ריק - של דוד שלו או משו - אז היא ישנה שם
ויש שם גם מקום בשבילך." סריי נשאר אטום לחלוטין למבט הטעון
שהחליפו השניים.
"טריפ?"
"אהה כן. בחור חדש, עם סריי בכיתה. עבר לאזור ככה חודש אחרי
שעזבת. אחלה גבר." ניק הניד אגרוף באוויר לצורך המחשה. "שאל
עלייך."
"רגע, רגע, טריפ זה שם פרטי, אמצעי או שם משפחה? או שזה על פי
מקצוע?" כן, ההומור הציני, איך לא...
ניק גיחך: "גחחך", והסביר "הוא הזוי כזה, מדבר עם עצמו, דמיון
קרוע... אז קראנו לו טריפ." בינתיים סריי שאג מצחוק בצד :
"..." ניק ושותפו לשיחה הסתכלו בו, ניק עם קומץ ביקורת לעגנית,
השני משועשע. "יותר מדיי בירה, אהה?" הוא שיער, מריח את
האוויר. ובנימה אחרת שאל: "מי עוד כאן?"
"האמת - אף אחד. בגדול כולם התפזרו לכל הרוחות מאז. מלא, מלא
אנשים עזבו לכל מיני מקומות, וגם מי שנשאר כבר לא באמת נשאר,
יושבים בבית או תקועים בעבודה או עוד יותר גרוע - צבא... זה
כבר לא אותו דבר!" מבטו של ניק התפזר, רוחות געגועים יצרו
וטשטשו תמונות מולו, עד שאדם זר כמעט ויכל לראותם. והאדם הזר
ראה.
"אל תהיה תלוי בעבר" - הוא אמר לניק, מניח יד על כתפו - "הוא
צונח ומתרסק מהר מדיי."
ואז הוא אף הצידה, נחבט בעמוד וצונח אל הריצפה בעצמו; אפילו
הצרחה שקדמה למכה לא הספיקה להזהירו. צרחה שלא נפסקה אחרי שהוא
נפל. הוא ישב באמצע המדרכה עם רגליים פסוקות, על חזהו, צורחת
משמחה, התכווצה ספיר, שרועה בתנוחת חיבוק, לא ברור אם מגוחכת
או ארוטית. כנראה שניהם.
"יו אנילאמאמינה!!" היא פלטה בשורה אחת; הטונים היו כה גבוהים,
עד שכיסו בקלות את הרעש הרצחני של המועדון.
"לא ציפית, הא?" - הוא כבר התאושש, מכסה ביד אחת את גווה
ובאחרת את ראשה, מגניב נשיקה קלה על לחיה.
היא נסוגה אחורה, בוהה בו במין הפתעה, רק אי אפשר היה לדעת אם
ממנו או מעצמה. ואז קפצה על רגליה.
"אנילאמאמינה, אנילאמאמינה, חזרת, ניקסריי, הואחזר, יו,
אנילאמאמינה!..." היא התחילה לקפץ, ממשיכה לצרוח באותם טונים
מזעזעים. ואז הם עומעמו, נחנקים בחיבוק: הוא בקלות קפץ על
רגליו.
ניק סקר את הסצינה הזאת בעיני מבקר תאטרון מפולפל, מישהו שחייב
להראות מזלזל ומשועמם, חייב לקטול, לשים ללעג, לבוז למה שרואות
עיניו, למרות שבתוכו פנימה הוא נהנה מהמראה כבראשית. כאשר הזוג
הרפו קצת אחת מהשני הוא ניצל את הרגע ומחא כף כדי למשוך אליו
את תשומת ליבו.
"נראה לי שיש לנו פה הזדמנות פז לחגוג! יאללה, סיבוב בירה
עליי!" הוא שלף שטר סגול ומקומט ודחף אותו לידיים של סריי.
"אתם לכו תתאבזרו יחד איתו, אני בינתיים אדוג לי איזה טריפ"
אמר ברגע שסריי החל לפסוע בריכוז, מנסה להישאר יציב. הוא ביזבז
עוד רגעים מספר בבהיה עקרה בזוג המתרחק יד ביד בעקבות סריי,
ואז פנה אל הכניסה למועדון, בדיוק כשזו פלטה את טריפ.
"מה ניק?" טריפ היה שגרתי למדיי. "איפה שני הכולם האחרים?"
ניק הסתכל בו בהלם וחשד. "מאיפה צצתה עכשיו?" פלט לבסוף תרגום
מאולתר למחשבה של "כמה זמן אתה כבר צופה בנו?" שהיבהבה בתאורת
חרום אדומה בראשו.
"באתי לראות מה קורה איתכם. כולכם נזלתם לי החוצה, רק אני כמו
טמבל דופק ת'ראש בפנים..."
"אהה" זרק ניק באדישות מוחצנת, ואז חבק את כתפיו של טריפ
בתנועת "אחי-יש-דיבור" קלאסית, בעדינות מצעיד אתו הצידה, הרחק
מהכניסה ומהעיניים של העוברים ושבים "יש לי שאלה בשבילך. לא
יוצא ממני אבל תענה בכנות."
"כן, גבר" טריפ הרצין והשלים את חיבוק האחים מצידו בתנועה מעט
הססנית. אולם, מאחורי תפאורת הגאווה, בעיניים שלו נדלקה
הסקרנות.
"תגיד, אתה רוצה את ספיר?" בום, שני מבטים נפגשו!
"רוצה אש" בלי להסס פלט טריפ. כאילו ידע שאת זה ישאל. או רצה.
"למה, אתה מתחרה?"
"לא זה..."
"סריי?"
"לא! שתוק שניה! אם כן, אז בעיה שלו,מסתובב איתה כבר שלוש שנים
וכלום! לא סריי אני מדבר עליו. נכון זה ששאלת עליו? הוא. תראה,
בינו לבינה היה סיפור די רציני."
"איזה סוג של סיפור?" אי סבלנות פשוט קרנה מטריפ; להוט להגיע
לפואנטה.
"היא, כמובן, אהבה אותו. הוא מעולם לא פגע בה בכוונה, אבל לקח
לו זמן לקלוט... או שהוא החליט להתעלם, איתו אי אפשר לדעת
דברים כאלה... והיא סלחה, תמיד סולחת. ואז לפניי שעזב, הוא...
התפתה." ניק משך את המילה עם חיוך מריר. "אבל הכל היה מוסכם,
הוא לא רימה אף אחד, לא בגד. בכלמקרה, זה היה לפני פול זמן..."
ניק היה מרוכז בנקודה מחוץ לשלושת הממדים המוכרים. טריפ שתק
כמה דקות, מחפש את אותה הנקודה, מהרהר. "אז למה זה רלוונטי?
היא עדיין לא יצאה מזה?"
ניק עצר, השתחרר מידו של טריפ האוחזת בכתפו ונעמד מולו, מישר
איתו מבט טעון משמעות. "הוא פה." אמר בפשטות. טריפ נראה כאילו
שהרגע הפעילו מסביבו חיישני תנועה, עם נשקים אוטומטיים. הוא
הפסיק לזוז לחלוטין, אפילו נשם בקושי, רק העיניים סקרו בעצבנות
את כל הסביבה. ניק הסתכל בזה כשנייה, ואז שחרר צחקוק. "מפתיע,
האא?.. קיצר, תעשה מש'תה יודע, אני שומר על שתיקה, רק על ספיר
תזהר, אוקיי?.." הוא נתן אגרוף סמלי לטריפ "היא כאילו הידידה
הכיטובה שלי.."
"זו התפתחות בלתי צפויה..." מילמל טריפ. ואז התנער "אוקיי,
אוקיי. אז עוד פעם, איפה כולם?"
"שלחתי אותם להביא בירות. הם אמורים לחזור עכשיו, נערוך הכרות
ונשתה ביחד. פשוט רציתי לדבר איתך קודם, כי אתה יודע, יש לי
עיניים, אני רואה מה קורה, ורציתי שתדע לאיזו ביצה אתה נכנס."
"כל כך ברור?" שאל טריפ בחיוך מריר.
"לא בהכרח. פשוט אני כל הזמן איתכם, כמעט. אז היה לי חשד..."
"היא אמרה משהו לגביי?"
"כמו שאמרתי מקודם, אני שומר על שתיקה. אתה תעשה מה שאתה
יודע." השיב ניק במילים שקולות היטב. "בוא" המשיך בנימה קלילה
יותר "הם בטח מחקים לנו עם הבירה..."
ליד הכניסה עמד, אם אפשר לקרוא לזה ככה, סריי - לבד למעט שקית
עסיסית למראה לרגליו.
"תראו תראו, נתנו לחתול לשמור על השמנת!..." גיחך טריפ
בזדוניות.
"הו, טריפ, אתה לא תנחש מי בא לביקור! ניק כבר סיפר לך? ניק,
כבר סיפרת לו? קיצר, יש סיבה לשתות, וזהו עניין טוב!" פחית אחת
כמובן כבר מצאה את מקומה בידיו של סריי.
טריפ וניק החליפו מבטים, ושניהם לבשו מסכות מתוחות של שלווה.
"כן, כן, אני יודע" מתח טריפ "אצלך כל דבר הוא סיבה לשתות."
"לא!!! זה עכשיו רציני! זה עכשיו לכבוד האורח, זה צריך
לציין!"
"ואם כבר מדברים עליו, איפה האורח עצמו?" מיקד ניק את השיחה.
"אני מניח שספיר איתו?" עוד החלפת מבטים.
"אהה, כן, הם הלכו לחפש אתכם, חשבנו שאתם בפנים. איפה הייתם
באמת?"
"אנחנו פה, עכשיו צריך לחקות לאלא שיחזרו."
"הא, הא, הא! זה נראה לי יקח קצת זמן, עכשיו שהוא פה!" התפרץ
בצהלה רעשנית סריי, אטום - כרגיל - למתרחש סביבו.
"אני חושב שאני אלך לקרוא לו." טריפ פנה אל הכניסה הרועשת. "גם
אכיר אותו בדרך."
"אני לא יודע אם זה רעיון טוב עכשיו..." מלמל ניק, אבל איש לא
שמע. מה שלא הטריד אותו במיוחד.
אחרי 10 דקות וחצי-פחית של סריי הציפייה נענתה: החוצה יצאו
ספיר ואושרה הפתאומי. אולם, כנראה, מיוזמתם - טריפ לא היה
איתם.
"איפה טריפ?" לא התעלם מכך ניק. "הוא לא מצא אותכם?"
"הוא היה אמור?" ענתה ספיר בקול רענן.
"באמת איפה הוא? אני סקרן לפגוש אותו." פניו התעוותו פתע "זו
לא איזו מזימה שלכם?"
"לא הייתי משקרת לך!" מבטה של ספיר היה פתאום עצוב, עלוב
ופגוע, כאילו מופתע מההאשמה.
"עזבו ת' ילד פינה הזה! יש בירה!" סריי נשאר עקבי. לפחות. ניק
הפנה מבט זועף הצידה, אבל נשאר דומם. כל זה לא נעלם מפני מבט
ערמומי וחודר.
"לא, אבל... די, אני רוצה שטריפ ישתה איתנו! עד שאנחנו כבר
כולנו ביחד!" אולם נשמעה חריפה, הבעת פנייה שיקפה ספק; ספק אם
היא רוצה שישמעו אותה.
"אוקיי, אוקיי! ממתי אנחנו מסתפקים בפחית אחת? נעשה סיבוב, ואז
הבא עליי!"
"וואלה! בהחלט, אם האורח מזמין, למה לא!" ניק פתח פחית, שמח
לנצל את ההזדמנות. "יש לנו עוד את כל הלילה!"

בפנים, בתוך המועדון, על הבמה השתוללו נואו רגרטס. בחוץ, על
המדרכה, ישב ילד.
"הוא גנב את הלב של האהובה שלך!" הסיגריה ביד שלו נרעדה מעוצמת
שתי המילים האחרונות.
"הם כולם מעריצים אותו! ולך - כלום, לא זוכרים לקרוא לך לשום
מקום! כי אתה בא במקומו, אחריו, תחתיו. אתה צריך להיות יותר
טוב ממנו, כי הוא הלך, ועכשיו אתה." ואז פתאום הוא התנער "מי
הוא חושב שהוא?!!"
כבר שיר רביעי טריפ ישב ודיבר אל עצמו ככה. רביעי ואחרון. הוא
לא מצא את ספיר בפנים, אבל כשיצא החוצה הבין שפספס - שוב. הם
שתו בלעדיו, נכנסו פנימה בלעדיו, בדיוק כשהוא היה כבר בדרכו
החוצה, מחמיץ אותם בדקה אחת.
"היי, ילד." כל נשי, בוגר ומלטף, אך שבוז וצרוד מסיגריות העיר
את טריפ משינתו. מולו כרעה ברך נערה. מתחת לרשת בגדים אפלים,
שחור ואדום, מתחת לכלא שרשראות, ניטים וסיכות בטחון, מתחת
למסכת האיפור השחור, הסתתרה אישה-נערה, בת פועלים אצילה, פיה
שיכורה. ביד אחת היא תפסה את כף ידו, בשניה אחזה בבקבוק. הוא
מיקד בה את עיניו, מטושטשות.
נואו רגרטס ירדו מהבמה.
היא הסתכלה בפניו ומבלי להוסיף עוד מילה דחפה בקבוק אל מול
מבטו. הוא לגם לגימה ארוכה ואכזרית, אחריה עוד, מכווץ פניו
בזעם, אך בולע את הרעל הנחשק על כל זוועותיו.
המסיבה כבר הרעישה בזוועות המוסיקה: השירים שבין להקה לאחרת.
"עכשיו אתה יכול... לשכוח קצת מהצרות שלך?" החיוך שלה היה טיפה
מתנשא, אבל בהחלט מפתה.
הוא השיב לה בחיוך נרקיסיסטי רחב, וידו כבר גלשה לעבר פנייה,
אך בדרך שינתה את המסלול.
"עוד לא." והוא תפס את הבקבוק.
"יש לי כנראה סטייה לאלכוהוליסטים..."
"אלכוהוליזם היה יכול להיות פתרון נפלא."
"תפסיק לרחם על עצמך! לכולנו יש בעיות!" אולם קולה יותר אדיש,
מאשר נוזף... היא חשבה שידעה, בשביל מה באה לכאן, היא חשבה
שידעה, מה חיפשה. עוד ריקוד מסכות, עוד זיון סמטאות... היה, אם
לא היה מסתכל לה בעיניים. אבל הוא הסתכל... חיוך. מבט. מבט
חוזר. השתקפות דרך זכוכית הבקבוק. דמעה, ככוכב בעיניו וחיוך.
חיוכה דהה- זה כבר לא אותו משחק מוכר. הפתעה ועצב בעיניה- זה
כבר לא משחק כלל. קרן-אור כוכב אל אופל עננים על נפשה.
עוד ריקוד מסכות, עוד זיון סמטאות; שם בפנים יש מחבוא מאהבה,
אהבה הרי פחד היא. גופי פרוץ הוא, אך נפשי שלמה, כי על אהבה
וויתרתי. זיון מסכות... אבל הוא נפשו היה. ובעוד נפחדה היא,
בעוד שנרעדו שערי נפשה, הוא קם, נשקה בשפתיים- "די להתחבא"
אמר, ופנה אל אופל סמטאות. ריקוד סמטאות...
"את באה לרקוד?" מולה התיישב נער, מסכת הבעות דרמטיות, מבט
ערמומי וחודר, חיוך ילדותי-סרקסטי... "מי זה?" מבטו הצביע על
גבו המתרחק של טריפ.
"נביא... או אידיוט..."
"אל תיקחי אותו קשה. בטח איזה ילד טוב שהשתכר פעם ראשונה, כולו
מנסה להרשים לא יודע מי, כי במילא אף אחד לא מסתכל עליו. בואי,
בואי פנימה!"
נערת האופל התעוררה לפתע מן הבדידות, בה נטבלה, והסתכלה
בהתפעלות באדם מולה.
היא גיחכה. "יש לך שם?"
"לא!... את יכולה לבחור אחד בשבילי, אם בא לך... יש לך שם?"
"שני... אתה תהיה אז לוציפר!"
"הא! לפחות לא יהושוע! או גבריאל..."
הם קמו, ותוך כמה צעדים העולם נהיה אדום-אפל, קולות הנפץ של
הגיטרות קרעו את פניהם מעליהם ואספסוף האדם נטש אותם לתוכו,
כאילו שלא היו, אלא עוד צללית בשאול. ורק אורפיאוס - טריפ -
הספיק לראות את גבם של אפולו ואנדרומדה...
הרחוב היה מעורפל בעיניו של טריפ. התאורה הפיצה מעגלי ניצוץ
צהובים, רוח הלילית הביאה רעננות במגוון צחנות מן הים. פגרי
מלאכה מעץ וברזל התערמו ליד הדלתות הסגורות. פה ושם נראו שרידי
שמחה - בקבוקים ריקים, קיא, עפר וקרטונים פרוסים. לאט לאט כל
זה פיקח את טריפ.
"אל תתייאש לי עכשיו!"
בכיס המעיל ידו אחזה בעיקשות אדם טובע במפתח.
"בסוף הלילה אני אהיה זה שיעטוף אותה בשמיכה, אני אנשק לה
ואאחל לה 'לילה טוב'! ומחר בבוקר אותי תראה ראשון כשתפקח את
עיניה היפות!"
טריפ רצה לצאת לים, אך רגליו נשאוהו חזרה, אל חיק ליבו, כאילו
שם היה הים שלו. מסע הביניים שלו היה לחזרה ובריחה מתמדת:
הליכה ארוכה וכואבת אל מעיין השיכרון - בשביל מבט חטוף, אכזבה
ושקיעה מחדש אל גאולת השקט.
הוא יצא לאיזה רחוב טיפה יותר ראשי. בפינת בניין הוא התיישב על
מדרגות הכניסה והדליק סיגריה. העיר המשיכה לנשום עליו בעשן
מכוניות חולפות, אנשים הלכו, חזרו, ברחו. מוניות עצרו לידו,
התחננו, איימו... והירח צחקק במרומיו על כל האנשים הללו, אלפי
מתבודדים בנקודה אחת. טריפ נשף עליו עשן.
"לך קל לצחוק שם למעלה. נראה אותך יורד, נראה איך תצחק אז."
הירח לא השיב, רק העיר הסמיקה ברמזורים בשבילו. ומשב רוח איחל
לטריפ לחזור אל מאיפה שבא. טריפ הקשיב בקולו.
בכניסה למועדון עמדו ניק וסריי. ליתר דיוק עמד רק ניק, סריי
היה זרוק על המדרכה ונראה מטושטש. לידו, בתנוחת חתול דרוס, שכב
איזה פאנק.
"רד לכאפה!" ניק נשמע ונראה כמו דודה זועפת. "מה שוב עובר
עלייך? שניכם סטלנים מתים, גם אתה, גם זה, אמא שלו בגבס; הזה
אבל תמיד היה ככה אבל אתה, מה אתה תופס ממנו?"
סריי רק יילל "סוקה".
"ך'זדיין ימ'כוער... מה כבר קרה בלעדיי, שכל כך התגעגעתם?"
"אתה יודע! חיים! אקשן! מסיבה וכאלה! נעלמת, כולנו חיפשנו
אותך, רצינו לשתות ביחד, היו כמה הופעות נחמדות, קצת מכות
פה-שם! מה נסגר? קצת התפתחויות ואתה נעלם?"
"כמה זמן אתם כבר מחפשים אותי?"
ניק גיחך "כל הזמן... לא דע, גם לא רק אותך, זה הלך לדוג אותך
נעלם בעצמו... פחדתי פשוט שהמסיבה תיגמר ותפספס את כל הכיף...
אתה יודע..."
"איפה ספיר?"
"עושה סיבוב אחריך. מה תה עגום כמו בתחקיר?"
"עגום דודה, שתוק!"
מרחוק, דרך יללות הצחוק ואנחות המהומה המונוטוניות, קריאה חתכה
את השלווה של "טריפ!!"
"מדברים על הנסיכה..." מתח ניק.
נרגש, טריפ קפא שניות ספורות במקומו. ספיר התקרבה אליהם בצעדים
קלילים ותכופים.
"טריפ? זה אתה או...?"
טריפ הסתובב אליה והלסת שלה נטרקה. היא קפצה עליו בחיבוק,
ומיידה פרצה בנזיפה.
"יו, לעזאזל, פעם הבאה אני אשתול אותך, לפני שאלך לאנשהו! שניה
אחת אני לא מסתכלת עלייך, ואתה נעלם לי לשעה וחצי? יו!"
אם טריפ היה מסתכל לעיניים של ספיר באותו רגע, כמו שניק עשה,
היה רואה את אורות הפנסים נשברים בעיניה הלחות. אך ספיר מיהרה
להחביא אותן בכתפו. קולה פתאום נהפך ליותר שברירי, כזכוכית דקה
של מראה.
"מה יש לך מה'פרטיות' הזאת שאתה כל כך נאבק להיתפס בה? למה אתה
תמיד 'שם' ולא ליד אנשים? למה אתה מוותר כל הזמן על חור התחת
הנפלא הזה שנקרא 'כדור-הארץ'? אוף!" והיא חיבקה אותו שוב יותר
חזק.
טריפ פחד. פחד לשבור, לנפץ את הרגע הנפלא הזה, פחד לפתח אמונה
פנאטית באשליה, פחד לא להגיד את הדבר הנכון, פחד שהחלום שלו
יתגשם - כאן ועכשיו, פחד שהרגש העז והססגוני שצבע את חייו
יהפוך למשיכה מינית גסה, לעוד זיון סמטאות...
ספיר. הוא היה מוכן להעלות את כל העולם בלהבות עבורה, אבל ככל
שהיא דיברה - כל פעם שהיא דיברה - הוא התוודה כי לא יודע עליה
כמעט כלום. והנה היא מחבקת אותו ונוזפת בו על כך שהוא "רחוק".
הוא לפת אותה בעדינות ולחיו גלשה לאיטה לאורך שערה. לבסוף הוא
אמר:
"אני לא ארחיק מישהו שרוצה להיות איתי. את רוצה... להיכנס
פנימה?"
הוא היטה טיפה את הראש ועיניו נתקלו בניק. מבטו היה שזור שתי
וארך במציאות ומצחו היה מקומט, כאילו חישב הסתברות.
ספיר חילצה את ראשה מאחיזתו של טריפ, ונשענת על ידיו, העמידה
את פניה מול פניו.
"בלי העלמות מצדך? אני אפילו אזכה לרקוד איתך? ואפילו - היי
שתית! מתי הספקת?"
"כשרון למצוא חברים בכל מקום... אל 'דאגי, אני לא שיכור כבר."
"אהה... עכשיו הבנתי לאן נעלמת..."
"לא, לא, זה לא כזה! סתם הציעו לי בדרך!.." טריפ העלה סומק.
ההבנה, שאותה לגימה גואלת תהיה כעת לאות קיין על מצחו, הבליחה
כלהב מתהפכת בקרבו.
ספיר שיחררה אנחה. "בוא כבר, שתיין."
כבר בדרך פנימה טריפ העיף מבט אחורנית.
"אתה בא?"
רעש המסיבה היה לשניית דומיה.
"ניק?" הוא התכופף כדי לנסות לתפוס את מבטו שלוהו.
"אהה??! לא, אני... צריך לשמור על שני אלא, להחליף חיתולים,
לנגב נזלת, כאלה..."
"מי הפאנק? זה שסיפרתם לי עליו?"
"מה?!!" ספיר נשמעה כאילו פגעו בה אישית.
"לאאא!! זה סתם אחד היצורים של סריי, היכולת המדהימה שלו ליצור
קשרים חברתיים עם יצורים לא חברתיים! אמרתי לך, אותו אנחנו
גם לא מצליחים למצוא."
"איך יכלת לחשוב עליו ככה?" הוסיפה ספיר כבר בנימת ציניות
קרירה.
"מה 'ני אעשה ש'תם לא רוצים להראות לי אותו?"
"לא ראית אותו, נכון?" ניק זרק אל עבר ספיר מבט בוחן.
"לא, לא ראיתי. אני מניחה שהוא לא עבר כאן?.."
"בואי נתווכח!" הוא חייך אליה.
"הוא בכלל קיים? או שזה תוצר הדמיון הקודח שלכם?"
ספיר לא ענתה, רק דפקה בו מבט בוהה ותמוהה. ניק השיב במקומה.
"כן, בוודאי, תכננו הכל מראש, ואנחנו בכלל כנופיית כושים
מחופשים, וספיר היא ראש הכנופיה הבריון!"
"בכל אופן הוא לא נראה באופק." שיחרר טריפ אחרי מנת צחוק.
"טוב, אנחנו בפנים."
שם, בפנים, הטוב נלחם ברע, האור בחושך, הזעקה של הפה בדממה של
הנפש, אל האהבה במלכת השאול. שוב מחבוא, שוב משחק, שוב כאב
להשתיק את העונג.
ושם בפנים, באמצע הקרב האינסופי, בער נר האדם, אדום כדם, חלש,
אך עקשן. טריפ וספיר הסתחררו במחול חרבות, עולם נדם, רק
המוסיקה פעמה בורידיהם.
שם, בפנים...
כשהמוסיקה פסקה, ספיר כבר מזמן ישבה ליד הקיר, אך טריפ עדיין
צייר במרחב מולה. אורות צהובים של חשמל ביתי האירו את
הגיהינום, שנהיה מייד פחות ביתי, מכוער, מלוכלך. המסיבה נגמרה.
טריפ התרסק על הרצפה ליד ספיר.
"וואי, זה היה כיף!"
"אתה קסום! כשאתה רוקד, אתה באמת חופשי, לא מנסה להתאים את
עצמך למוסיקה, או להרשים מישהו!"
טריפ תפס בשני ידיו את צווארה ונישק אותה בזריזות בלחי.
"אני.. שם, כבר..."
והוא, מתנשף, פנה לפלס את דרכו אל תא בשירותים. מעבר למחיצה
זוג עישן סיגריה, נינוחים. הוא הסתכל עליה, זרק את הבדל ונישק
אותה קצרות בשפתיים.
"היה כיף. תיהני." והוא צלל החוצה דרך האנשים. מאחוריו שלוות
העשן חנכה מחדש את מעיין דמעות הבדידות של שני; תפילה חרישית
אל אלים נשכחים על קידוש הריקוד.
"ספיר!"
"יו!!" בצליל קריסת חומה נדלקה ספיר. "איפה לעזאזל אתה
נעלמת?!! פספסת את פאקינג כל המסיבה!! עד שאתה מגיע אתה נעלם
ככה? יו, פאק!"
הוא התכופף, נעמד על ברכיו ובהה בפניה, בעיניו ערפל, גשם. הוא
הסתכל אל תוך עיניה וראה שוב את הרחובות שטופי השמש, חנויות
מאובקות, העצים האמיצים, והעיר חולפת על פניהם... שוב ושוב...
במעגל בלתי נדלה של פרצופים, ריחות ורעשים...
הוא מצא את עצמו מחבק אותה בעדינות, ראשו מונח על כתפה, היא
כבר רגועה...
...שני פתחה את דלת התא וראתה את טריפ חולף. בלי לצאת טרקה
אותה חזרה. טריפ ,עם פניה רקומות על רשתית של זוית עינו, צעד
עוד צעד ועצר, מתועתע. באיטיות, מנסה שלא להבהיל את האשליה,
הוא הטה את ראשו הצידה, מחפש לוודא או לשלול. אבל שם חיקו לו
רק דלתות של חדרי שרותים סגורים או ריקים. הוא בהה בהם מספר
רגעים, כאילו מנסה לחבר את נקודות הלכלוך והריק למסר אחד. ורק
אחריי כמה אותם רגעים הוא...

"איך אתם נוסעים?"
"ניק אמר שהוא דואג לזה, שאל אותו, הוא בחוץ." הוא נע לעמוד,
אך שוב עצר מולה. עולמות נדמו, נמשכו רגעים חסרי הזמן, הזמן
האיום בין העין הנרעדת לדמעה. והנצח הסתיים; הוא קפץ על רגליו
והסתלק...

...המוני ילדים, רבים, מעשנים, צועקים, נדחפים, אוהבים, היו
לנחיל בפניו של טריפ. הוא זרם ביניהם, אחד מהם, במעגלים חסרי
כיוון, מחפש את ספיר בין הצופים - הפסיביים - שישבו לאורך
הקירות...

..."וואי, כמה מפתיע!! שסריי יחזור ממסיבה על שתיים? זיין!"
"יא חתיכת זבל! נאצי מעפן! מה? מה?! חסר לך ג'וינטים? חסר לך
זיונים, שאתה מבזבז על זה זמן כשאתה כאן? איפה עכשיו נעלמת?"
"ששש... סבתא, את תעירי את הילדים!"
"סבתא ש'ך סבתא, יא הומו!"
"אל תשתגע, ניקולאי..."
"ניק בשבילך!" אם תחילה היה כעסו ציני ומדומה, כעת ניק כבר
העגים את פניו.
"סוקה!" יילל סריי. ואז, תוך מאמץ בוטה, מיקד את עיניו בדמות
העומדת מעליו.
"היי, זה אתה!! הה הה; לפני שניה היית טריפ!.."
"מה? אכלת טריפ?" הוא הרים גבה במחווה ציני לא ברור.
"נו, זה ששאל עלייך..."
"וואלה! טוב, ניק, איך ומתי אתם נוסעים הביתה?"
"הטרמפ הזה ש'ך, מאיפה הוא אוסף אותך?"
"מאיפה שאני אגיד לו."
"אהה... אוקיי. קיצר עוד מעט מגיעה הסעה."
"מי?"
"שני חברים של דוד שלי באים עם וון. חוזרים ממסיבת גייז. אז הם
יקפיצו אותנו לאזור, בלוק ממני, מול המקום הזה של טריפ, סריי
בטח גם יתאושש אצלו, עדיף על מתנ"ס... שם עוד מעט יתחילו למצוא
גופות של ילדים תמימים בקיא שלו!"
"עוד הרבה זמן?"
"דיברתי איתם, הם קונים אוכל ובאים."
"וואלה! אז מה, איך החיים בלעדיי? התחיל להיות יותר מעניין?"
"אהה, לא משו... סריי עושה שטויות, טריפ נותן לו רעיונות, אני
מחפה עליהם. ברגיל. אתה צריך לפגוש את טריפ. דמן, שניכם סטלנים
מתים, שואה תיקח אותכם! אתם כמו שני ג'וקים, עוזבים אחד לרגע
והוא כבר מזדחל איפשהו..."
"לא 'דע, דווקא בא לי לפגוש אותו, זה הוא נעלם כל הזמן."
"אה, באמת? דחקות... הוא, אגב, חיפש אותך וגם אמר שרוצה לפגוש
אותך."
"טוב, בהסעה הוא יהיה?"
כאשר צלצול טלפון ניפץ את מעגל השיחה הריקני, ניק נשאר לבד.
"כוס אמא שלו, לאן הוא הלך עכשיו? צריך להביא את כולם... אני
אהרוג אותו!" לחש הוא כשניתק, יורה מבטים עצבניים מסביבו...

...המועדון המשיך להוקיע את פליטיו, כספינה נטרפת. בפנים, איש
עקב אחר איש, צורות מפותלות נתפרו ונפרמו, אנשים הצטרפו לתנועה
ונפלו בדרך; בפנים, בתוך התנועה, לא היה מרחב, לא זמן, הייתה
רק החולצה של הבן-אדם מלפנייך, ריח החירות המסריח, שהזכיר על
קיומן של הדלתות, והחיפוש, חיפוש אחר אנשים שאתה מכיר, אחר
המפלט של השמחה שלהם, השמחה שלך, הצד האפל של בדידות סוף
המסיבה.

...הנצח של הציפייה, מול הקהל ההומה, ואז אש, ניצוץ ומהלומה של
תנועה - יד הרימה את ספיר אל תוך התנועה. והמועדון ורצף האנשים
המשיכו להסתחרר סביבה...

...מתוך מעגל נע יצא טריפ, והתיישב במקום בו ישבה ספיר. ידו
מצאה את הנקודה החמימה שסימנה את נוכחותה. מבטו גלש מטה
מהפרצופים משוכרי החושים אל נצח ואין סוף. ואף אחד לא שמע אותו
אומר "Goodbye, moment".
הנצח הוא חד-צדדי. בצד השני שלו מסתתרת השגרה, דאגה של מישהו
שאתה לא תחזיק מעמד, שתחליק מהמציאות, שלא תצליח להיכנע לה כמו
כולם, פיזיולוגיה, מטבוליזם... גם הם נצחיים, מעגל נצחי של
קיום. המועדון החל להתרוקן, וטריפ נחת אל תוך המציאות חזרה,
קופץ על רגליו, ממהר.
הוא ידע, כי לא יעזבו בלעדיו. ישנים אצלו, הוא כל כך התאמץ
לסדר את זה, ליצור רגע, רצף רגעים מושלם; הוא השיג בית.
"תבואו, יש שם איפה לישון, אם אתם רוצים כולכם יכולים לישון
שם" הוא אמר להם. הוא ידאג לישון קרוב לספיר; הוא ידאג לכסות
אותה, היא תירדם בזרועותיו... זיין! היצור הזה היה חייב
להופיע! אבל הוא רצה כבר להגיע לרגעים הללו. הוא זינק אל
היציאות מן המועדון. חירות. אחרוני הרקדנים הפרידו בינו לבין
החירות.

גלגלים חרקו והותנעו בקצב לכל אורך הרחוב, בשני צדדיו. פליטי
המועדון הצטופפו בלהקות קטנות. עשן סיגריות עלה אל ממלכת
הירח.
"או, יופי! עכשיו שניכם תישארו פה ואל תזוזו. חשבתי ששוב
תיעלם! ספיר, איפה עכשיו טריפ?"
"לא יודעת. הוא הלך להשתין לפני שזה--" היא הפנתה את פנייה
בהצבעה אל בן לווייתה - "טפס אותי."
"אתה רואה, אתה רואה! מה שדיברתי איתך, בדיוק כמוך! הולך
להשתין, חוזר אחרי שעה ושק הרפתקאות!"
עוד גלגלים חרקו והפרידו בין המועדון והארבעה.
"קוליה, מה המצב? זה כולכם?"
ניק שאג בשקט ואז הסתובב אל הרכב. "מה המצב? לא יש עוד אחד,
כבר מביא אותו."
"זה מה איתו?"
"שיכור." סריי אפילו לא שם לב לזה שמדברים עליו. ניק עקף את
הרכב והזדרז אל דלתות המועדון.
"וואי, עוד לא פגשת את טריפ הרי?" פנייה של ספיר הביעו
התפעלות.
"לא. כאילו הגורל לא רוצה שניפגש."
"טוב, עכשיו, או שמשהו גדול ורע יקרה, או שתיפגשו."
ניק רץ דרך השומרים הזועפים, חמק בין האנשים, ובכל המרץ נכנס
בטריפ.
"אחי, אל תשתגע, מה נכנס בך?"
"בוא כבר, אנחנו נוסעים!" וניק טפס בשרוולו ומשך אחריו. הם
יצאו החוצה וטריפ הסתובב בפעם אחרונה אל המועדון. הוא עמד שם,
כמקדש דומם של אושר ובדידות; מתחתיו הומים המאמינים הקטנים,
הרעשניים והבוגדניים.
"טריפ!! אתה בא?!!"
"הנה הוא בא לך תכיר אותו." ספיר טמנה עוצמה רבה בדחיפה, בה
ציידה את בן לווייתה לדרך אל עבר הצד השני של הוון...
טריפ הזדרז אל הרכב. ניק הסתכל עליו לפתע במבט עקום.
"סוף סוף תיפגשו. הוא מהצד השני."
טריפ בהה בו תמוהה ואז קלט. ניק, טרוד בלארגן לא הבחין בפרטים
הקטנים - טריפ החמיר את מבטו, שפתיו חייכו חיוך מטורף. הוא נשם
יותר מהר; שרירי סנטר נרעדו. הוא עקף את הרכב במרץ.
...מבט חודר נטש את ספיר וכמעט מייד מבט חודר אחר נתלה בה מן
העבר השני. שני אנשים התחלפו. והיא הקרינה את אותו חיוך, רק
שהלב שלה קפץ לרגע...
"מה?" ניק פלט את המילה הקצרה בקיטוע. "לא היית מהצד השני
הרגע?"
"באתי לפגוש את טריפ..."
"והוא בא לפגוש אותך! בצד השני... יו, שני מפגרים! לך כבר!"
הזכוכיות המאובקת של הוון טשטשו את הפנים עד לדמויות אפלות,
אבל שני מבטים נפגשו. טריפ ננעל על המטרה. הירח האדים, צובע את
חושך הצללים העירוניים באדום. בסדק צר של העין דמעות נסוגו
וקפאו. עכשיו הזעם, הדין הוביל; בידו היה אגרוף. טריפ צעד
ראשון, לא מוריד את עיניו מהדמות בצד השני. סטקטו של צעדים,
טריפ צובר יתרון, שתי צלליות מתקרבות לפניה אחת. ודממה, דממת
הניכור מסביב, דממה בין שתי פעימות הלב...
היה נפץ פתאומי של קריאת הפתעה. הייתה תנועת שני גופים במחול
מגוחך. היו טיפות דם קטנטנות. הייתה הפתעה אחת בהרבה זוגות
עיניים. לא היה הרבה כעס, רק בדידות וייאוש. ולא של בן-אדם
אחד. היו שני בני אדם על אספלט המשפט והמחילה. ואז היו כמה
מהלומות חרישות ונמרצות, לא בקצב, לא בזמן, לא יפות. ושני בני
אדם איבדו לרגע אחיזה במציאות.
שניהם היו שורדים קשוחים, שניהם התאוששו מהר, התיישבו, נשענים
על גב המכונית; אחד משקשק בראשו אחרי אובדן הכרה, אחד מתנשף
בכבדות אחרי מהלומה במפתח הלב. טריפ לא היה הראשון ללבוש חיוך
משוחרר.
"אז מה, אח צעיר, סוף סוף דפקת בי מכות אחריי כל כך הרבה
הבטחות! מרגיש משוחרר?"
טריפ, עדיין מתנשף, סוף סוף העלה שרידי חיוך על פניו, לועג
בנפשו לסצינה המגוחכת הזאת. "הייתי צריך לדעת שזה אתה! כל כך
ברור, כל כך מתאים לך, תמיד היית חייב לעקוף אותי... יש לך
סיגריה?"
מול המועדון, על הכביש, בתוך מעגל אנשים מופתעים, ישבו שני
אחים, מדליקים סיגריות.
"ממתי אתה מעשן?.."

הושלם ב - 17.03.2005
עריכה חוזרת בעזרתה של אוטומן ליף הושלמה ב - 17.03.2009