"אמא?"
"אמא!" צעק אודי בן ה-12 ביתר עוז, מאמץ את מיתרי גרונו, שיערו
השחור הארוך שאמו שוכחת לספר תדיר, נשפך על עורפו, ועיניו
הירוקות בוהקות בתוך חיוורון עורו. רכון על הדלת, לבוש בחולצת
ספורט כחולה כהה, עם מעט לבן, מס' 7, ששמו מתנוסס מאחורה בגאון
"אודי סאוס". המכנסיים אף הם הותאמו לחולצה, וכיסו את שוקיו
הדקים עד לברך, משווים לו מראה גרוטסקי במקצת. גופו הסתיים
בנעליים שחורות חדשות, שקיבל כמתנת יום הולדת, והיה גאה ומכריז
לכל דורש על כך שמתאימות הם במיוחד לכדורגל.
"כן מותק?" נשמע קול צרוד מרחוק.
"אני הולך למגרש, אחזור בערב." ובלי לחכות לתשובה, פתח את דלת
העץ של הקראוון, ויצא. אמו ששמעה את הדלת נטרקת נאנחה חרש
בחדרה.
הדלת נטרקה בשנית. צעדים כבדים נשמעו מדדים על הרצפה הדקה
כמאיימים לשוברה אם תנסה לעצור בעדם. ריח כוהל חזק החל מתפשט
באוויר הדחוס, מנס עיוותה את אפה ונשכבה על המיטה הקשה בפישוק
אברים מותש, רק כותנתה הדקה לעורה, וצמרמורת קור מרעידה חליפות
את גופה. הוילון התוחם את חדרה הוסט קלות, מכניס עימו קרני שמש
זהובות ודהויות מקור לחדר הקטן חסר החלונות. בפתח עמד אדם עם
מבנה גוף בינוני, שיערו החום מסופר נוסח המארינס, ופניו החלקות
מגלות ארשת יציבה, אם כי עיניו המעורפלות והאדומות, פיו
המסריח, ושאר גופו שנוטה הצידה מסיר כל ספק ביחס למצבו.
מנס מתרוממת בקושי רב, פנייה הזוויתיות, שהיו יפות בזמנים
אחרים, מביטות באיש, כשזעזוע והשלמה עם המצב מנסים כל אחד
להמרח על פנייה. לבסוף פשוט אמרה את הברור מאליו, כהרגלה
במקרים דומים - "אתה שיכור!" דמעות זלגו מעיניו.
"כן... אני חושב שאת צודקת..." מלמל, בעיקר לעצמו, כשפרצופו
התמים לפתע מבקש רחמים.
"אתה בוכה?" שאלה מנס, קולה מתרכך. הוא התקרב בצעדים כושלים
לעבר המיטה, מלטף במגושם את גוה, ומצמיד אליו את חזה השטוח.
"מה קרה?" השאלה האלמותית.
הוא הרים את פניו לאט - "הפסדתי... הפסדנו..."
ליבה החל לפעו במהירות "הכל?" שאלה ביודעה את התשובה.
"הכל." אישר בפנים נפולות. הכל. עשרת אלפים שקל שהשקיעו יחדיו
לפי הוראות של חברם, כלכלן ותיק. הם חסכו את זה לאודי, למען
עתיד טוב יותר... די! אמרה לעצמה. מה שהיה, עבר, ואין זה קרה.
ציטטה לעצמה מפאוסט - "מה ההבדל בין החלף לבין האין?". ומה
ההבדל באמת? היא צריכה להיות חזקה בשבילו. השתכרות הייתה מאורע
נדיר בשבילו, דבר שרק הבהיר את המצב הנפשי שאליו נקלע.
"מתי שמעת על זה?" שאלה פשוט כדי להתחיל שיחה, כדי שיוכלו
להתגבר יחד. אך הוא כבר כרע במיטה, ישן שנת שיכורים טרופה.
היא הניחה אותו בנוחיות, ושכבה לידו, מחממת אותו עם גופה, משרה
עליו רוגע, מנסה להתנחם מגופו הקר.

מנס התעוררה בבהלה, שמש הצהריים כבר החלה לשקוע מזמן, ומתיקות
אדמדמה אפפה את הכל. בעלה שכב עדיין במיטה, נושם  בכבדות. היא
התמתחה, קמה מהמיטה באיטיות ויצאה יחפשה מהחדר למטבח שעמד
בצמוד. 'הכל פה עומד בצמוד' חשבה במרירות.
היא לקחה כוס זכוכית מלוכלכת קמעה ממדף הכוסות המט ליפול,
ומלאה אותה במיים נעימים מהברז. קל פיהוק עז נשמע מכיוון החדר,
מיד כשהרימה את הכוס לפיה. נבהלה, ידה נרתעה והפילה את הכוס
ארצה. הכוס נשברה בקול נפץ שהדהד ברחבי הקראוון הקטן, משאירה
שלולית מים קטנה על העץ המחוספס. בעלה עמד בפתח המטבח, בעודה
כורעת לנקות את השברים במהירות עם ידיה שאיבדו מזמן תחושה,
והפכו קשות וכהות מעבודה ארוכה ומונוטנית. היא הרימה את ראשה,
נתקלת במבטו המצמית.
"מה עשית?!" הזדעק.
"א... אני... אני מצטערת פ... פ... פשוט הבהלת אותי..." הצליחה
למלט לבסוף מפיה לאחר שניות שקט ארוכות. הוא סימן לה לקום.
וכשנזדקפה הרים את כפות ידיו הגדולות שאומנו בנשק והניף אותם
בחוזקה על לחייה, משאיר סימן אדום בולט במרכז. היא צרחה.
"בבית שלי לא מצטערים!! בבית שלי אין טעויות! את מבינה את
זה?!" ובשביל להוסיף משקל לדברים בעט בבטנה. היא התקפלה בכאב
וכרעה לעבר הרצפה, עיניה זולגות דמעות, פותחת את פיה ויורקת
בעדינות לרצפה. ידיו נשלחות במהירות על אנושית, קורעות את
חולצתה. "לא!!" צועקת נואשות ביודעה שאיש לא ישמע. ואם ישמע,
לא יקשיב. הו האדישות, הגורל האכזר של בני האדם שגוזר עליהם
להביט בלי לראות, להסתכל לנצח בעיניים ולהשפיל מבטם ארצה.
גופה מגלה חבורות וסימנים כחולים שהוסתרו תחת החולצה. החולצה -
היא סימנה הכל, את השקט, השלווה, שקר, הבריחה. החולצה שקיבלה
במתנה ממנו. החולצה. אגרוף נוחת על עינה, מעוור אותה. הכל
שחור, טעם הדם בפיה בעוד גופו מכה בה בלי רחם. אלוהים! צועקת
פנימה, איך אתה יכול לתת לדבר כזה להתרחש? הוא צועק מעליה, אך
היא מזמן אינה שומעת, אינה מרגישה. עוד חבטה, ועוד אחת, פעם
בעיטה, פעם מכה עם היד, מנס רועדת כולה בבכי, מרגישה את ידו
גוררת אותה בשיערה עירומה לתוך החדר. "אני אוהב אותך" אמר
ברוך, מחבק אותה, "הכל בסדר..." ליבה החל לחזור לסדרו.
ידיה הפצועות נקשרות בחבל למיטה, בעוד הוא מפשיל את מכנסיו.
"לא... אלוהים... לא!!" צרחה מקפיאת דם יוצאת מפייה כשהמידע
מגיע אט אט למוחה הדואב. כל אבריה לוהטים, דם מכתים את המיטה,
בכייה, בכי המיואשת, בכי הכלום, בכי האפס, מרטיט את פניה. ואז
היא מרגישה אותו בפנים. לא נשאר לה דבר מלבד להשלים עם זה.
דופקת את ראשה בקיר, מנסה לברוח מפה, למות. אך לא, הוא לא יתן
לה להימלט כל כך בקלות. פיו נצמד באלימות אל פיה שעה שמבצע בה
את זממו. נושך, חותך, קורע. והכל נגמר. הוא מתנשם ויוצא בזעף
מהדלת. היא נושמת לרווחה. מתחילה להרגע, לנוח, מביטה על גופה
השברירי והמלוכלך. היא טמאה, היא רעה, היא עשתה מעשה רע
ונענשה. זה מגיע לה, כל המכות, הפצעים שמכסים את גופה. היא
מצליחה להשתחרר ולובשת מהר את חולצתה, מסתירה את הכל, בורחת.
נזכרת בחתונתה, בפעם הראשונה שעשו אהבה, ברוך פניו לפני
המלחמה. הוא אוהב אותי, ידעה, זה הכל לטובתי. ועם מחשבות טובות
אלו מחתה את דמעותיה וקמה מהמיטה.
הדלת נפתחת וקול בכי עז מגיע לאוזניה. "אבא!! מה עשית? שמעתי
הכל מבחוץ!!" אודי, זיהתה. "מה איתי?!" צעק הילד בבכי קורע
לב.
אביו הניח את ידו על שיערו וליטף אותו ברוך. ואז קם ונכנס לחדר
בחזרה, חיבק את מנס והשכיבה על המיטה בשנית. היא התייפחה לתוך
חולצתו בעודו לוחש דברי תנחומים באוזניה. ואז קם לפתע.
בפתח הוילון עמד אודי, אלה בידו, מבט תמים בעיניו.
"רק אתה, בן" אמר האב. אודי התקדם לאט, האב יצא, מנס מביטה
אחריו בפנים קרועות. "שלום..." אמר בחיוך. היא חייכה חזרה חיוך
עצוב. עינייה משוטטות בבהלה, עד שפגשו בעיניו הירוקות,
הבוטחות.
"אמא..." האלה ריסקה את פניה.