תמיד רציתי להיות די-ג'יי, לחכות לרגע הזה בשיר "It's raining
men" של להקת "Weather girls" שבו כולם מוחאים כפיים, שנייה
לפני שהיא צועקת ה-ל-ל-ו-י-ה, וברגע הזה להוריד לגמרי את
הווליום, שישמעו את מחיאות הכפיים של כולם. נו, כמו שעושים
בחתונות. איזה כוח, איזה כיף. מעניין מי התחיל את האופנה הזו
של למחוא כפיים בקטע הזה של השיר, בטח אותו אחד שבשיר של
דפש-מוד הוסיף את הצעקות "בפה!" ו-"בתחת!".
תמיד רציתי להיות במאי סרטים, לעשות את סרט האימה הישראלי
הראשון. מינימליסטי, מפחיד כזה, עם מלא דמיון. או סרט רציני,
על מערכות יחסים, על משפחה, על כאב. על סתם, על החיים.לכל סרט
כזה יש לי ליהוק בראש, יש לי שירים מעולים לפס-קול. יש לי גם
סצנות פתיחה חזקות, ובאיזה שלב של הסרט, ואיך, ישולבו הכתוביות
(שם הסרט, במאי וכו'). חשבתי גם על סרט טראש ישראלי, של ערסים
הולכים מכות נגד ניאו-נאצים או נגד כנופיות רחוב של כושים.
תמיד רציתי להיות שחקן כדורגל. לא להתגלח לפני המשחק, להתגלח
ולהצטחצח אחריו כשאני מתראיין לתקשורת ואומר משפטים כמו
"שיחקנו באחד המגרשים הכי ביתיים בארץ" או "יש עוד הרבה נקודות
בקופה". להיות שחקן מפתח, לקבל תשואות מהקהל, להציל את המשחק,
לצאת עם דוגמניות, להתלבש באופנת סגל. איזה כיף לייצג את
המדינה בעוד טורניר של קדם אליפות אירופה או המונדיאל, רק חשוב
לזכור את המילים של התקווה כשהמצלמה עוברת משחקן לשחקן
בקלוז-אפ.
תמיד רציתי להיות פועל בניין, לעבוד קשה ולהזיע עבור הלחם שאני
שם על השולחן. לחזור הביתה עם ידיים שחורות ומיובלות, לעסוק
בעבודת כפיים אמיתית, לתת לגוף לעבוד ולעור להיצרב בשמש, ולא
להתנוון במשרד מול המחשב. לאכול צהריים בישיבה במעגל עם שאר
החברה', תוך בציעת כיכר לחם וניגוב לבנה או קוטג' וקצת זיתים.
להרגיש שאני ממש בונה משהו, להרגיש את הרחוב, את השמש ואת
המלט, את הרעש ואת הבחורות שעוברות, ורוצות קמת אהבת פועלי
בניין.
ותמיד רציתי אישה. אישה מדהימה, אישה יפה, אישה שתבין אותי,
אישה שתהיה באותו ראש איתי. אישה שאני אעריץ, אישה שתשלים
אותי. שנצחק הרבה, נאכל הרבה, נראה סרטים, נעשה כלום, נזדיין,
נישן, נשחק. אישה מפונקת, מתפנקת, מפנקת, כמעט מושלמת. תמיד
רציתי אישה לאהוב.