מהרגע הראשון שמתי לב שמשהו השתנה. התחלנו לראות אותה פחות
ופחות. בהתחלה היא הייתה מופיעה פעם בשבוע. אחרי זה פעם בחודש.
בין לבין היו מצטרפים אנשים חדשים, אנשים שהיא לא הכירה.
בהתחלה היו האנשים האלה שומעים אותנו מדברים עליה כל הזמן,
איפה היא? אבל כשאותם חדשים נהיו משולבים, החדשים שבאו אחריהם
כבר לא שמעו עליה בכלל. היינו רואים אותה לעיתים רחוקות מאוד,
פעם שם פעם פה - סתם נתקלים, בעצמה היא כבר לא הייתה מגיעה.
כשהיה קורה נס, והיא כן הייתה מופיעה, מי שהכיר אותה היה רץ
אליה, כבר בצורה אוטומטית. היא התרחקה מאיתנו לגמרי, לאף אחד
כבר לא היה אכפת. עברנו למקום אחר, נמאס מאותו הפארק. חלק
מאיתנו נעלמו, מצאו חברים חדשים. הכל התפרק. לי לא היה אכפת,
ידעתי שזה צריך לקרות, שהכל יתפרק. היינו יותר מדי אנשים, כל
אחד התחיל לרכל על השני, היינו צריכים להתחיל מחדש... בפעם
הרביעית. זה מוזר, כי היא הייתה איתנו כמעט מההתחלה. רובנו
הכרנו אותה כבר לפני, לפני שהכל התחיל. מכל העיר, כל מיני
שרידים של קבוצות מפורקות התחילו לשבת ביחד, ואותה חלק מאוד
גדול הכיר, אבל היא לא הייתה איתנו עדיין. ואז היא הופיעה,
שוב, משום מקום. אז הכרתי אותה. אף פעם לא היינו חברים טובים,
בקושי היינו מדברים, לא יודע למה שמתי לב דווקא כשהיא נעלמה.
ראיתי אותה יום אחד, היא מאוד השתנתה. אני לא יודע במה, כלומר,
היא נראתה אותו דבר, והתלבשה אותו דבר, אבל משהו השתנה. זה
הציק לי בצורה לא נורמאלית, וחשבתי על זה כל כך הרבה, פשוט לא
יכולתי להירדם. באמצע הלילה, אני חושב שהשעה הייתה קרובה
לשלוש, זה הכה בי: החיוך. אותה סיבה שזכרתי אותה כל כך. היה לה
חיוך ביישן שהיה מופיעה לפעמים, וזה היה מקסים. החיוך הזה כבר
לא מופיעה "לפעמים", הוא כמעט קבוע. עדיין לא יכולתי להירדם.
זה הציק לי - למה לעזאזל החיוך המבויש כבר לא מבויש? אף אחד
מסביב לא הבין מה קרה לי. לא אכלתי, לא ישנתי. הסתובבתי כמו
זומבי, בקושי הוצאתי מילה מהפה. החיוך הזה, היפה, החמוד, הוא
מת. מי המטומטם שהפך אותה מאושרת? מאושרת עד כדי כך שהרס את
החיוך שלה? החלטתי בליבי לצאת למסע - החלטתי שאני הולך לגרום
לה להיות אומללה, כך החיוך הזה ישוב ויופיע רק כשהיא תהיה שמחה
באמת, כמו שצריך להיות.

שלב א' בתוכנית יוצא לדרך: ליצור איתה קשר. חיפשתי, ויגעתי,
ולבסוף מצאתי - מספר הטלפון שלה.
"הלו?"
"בינה?"
"כן, מי זה?"
"מיכה".
"איזה מיכה?"
"מיכה... מהספסל..."
"מה? באמת שאני לא זוכרת..."
"איך את לא זוכרת אותי? הרי טיילנו ביחד... תחשבי טוב... עוד
הייתי מסתובב עם תום הרבה..."
"אה! מיכה... מה קורה?"
"הכל טוב, מה איתך?
"לאט לאט... קרה משהו?
"לא, למה?"
"לא יודעת... התקשרת..."
"אה... זה... לא, סתם לא היה לי מה לעשות, חשבתי - "למי אני
אתקשר?" ואת קפצת לי בפלא..."
"בנתוש... אז מה חדש?"
"סתם, לא הרבה... לאן נעלמת לנו?"
"מה זאת אומרת?"
"כבר לא רואים אותך!"
"תכלס, בעיקר יושבת בבית... לפעמים יוצאת ככה עם חברות, אתה
יודע".
"התגעגענו אלייך!"
"חה חה... אני שמה כסף שכבר חודש אף אחד אפילו לא אמר את השם
שלי, לא?"
"טוב... באמת לא ראו אותך הרבה זמן... אבל את רואה, אני כן
חושב עליך!"
"כן, אה... טוב, שמע, אני חייבת לזוז... היה נחמד... לילה
טוב".
"אני אתקשר מחר, סבבה?"
"סבבה".
"ביי".
"ביי ביי".

הנחתי את השפופרת והשמעתי תרועת ניצחון: שלב ראשון - ליצור קשר
- הושלם. "עוד כמה שיחות - ולפגישה", חשבתי.
"אתה יודע שזה הסימן הראשון?" אמר אחי שעמד מאחורי. קפצתי -
הוא הפתיע אותי.
"הסימן הראשון למה?"
"לטירוף".
"מה הסימן הראשון?"
"לדבר לעצמך".
"לך תזדיין".
"בכיף".
אחים קטנים...

"די קריר היום", חשבתי לעצמי. "זה מצוין... אני אוכל לחמם אותה
או משהו, זה תמיד מצליח". ישבתי על הספסל השלישי, והסתכלתי
שמאלה. הפניתי את המבט ימינה. ושוב שמלה, ושוב ימינה. הנחתי
רגל על רגל. הסתכלתי בשעון - היא מאחרת. החלפתי בין הרגליים.
שוב הסתכלתי שמאלה וימינה. הנחתי את שתי הרגליים של השביל,
ושוב הסתכלתי בשעון. היא מאחרת בעשרים ושלוש דקות. למה לא
לקחתי את הפלאפון? שוב הסתכלתי ממושכות לצד ימין.
"היי", נשמע קולה מאחורי. הסתובבתי מהר כדי לראות אותה. הנה
החיוך המעצבן הזה שמרוח על כל הפרצוף שלה. מיהרתי לחייך
בעצמי.
"מה קורה?" שאלתי, והזמנתי אותה להתיישב לידי על הספסל.
"סליחה שאיחרתי, התעכבתי קצת בבית".
"איחרת? באמת שלא שמתי לב..." וחשבתי: "כולה בחצי שעה... מי
ישים לב?" "אל תדאגי... לא נורא".
"מה חדש?"
"אני חייב לציין שלא הרבה השתנה בשעתיים האחרונות, מאז
שדיברנו..." היא צחקה. אני לא מצחיק אותה יותר בחיים, החיוך
המעצבן נהיה עוד יותר מעצבן.
"שמע, אני שמחה שהיה לך משעמם באותו יום... באמת שנהיית לי
ידיד טוב!" מעולם לא נראה אדם יותר שמח ממני בכל העולם כולו.
אם היא אומרת את זה, סימן שבקרוב אני אוכל לשבור אותה.
המשכנו לטייל. בסוף הערב היא התקרבה אלי ונישקה אותי.
"ההורים שלי נסעו, כל הבית לרשותנו".
עלינו למעלה. היא נישקה אותי ובלי לשים לב, פתאום הייתי במיטה,
כשכל הבגדים שלי מפוזרים אי שם. היא הייתה טובה - חרמנית כמו
כלבה מיוחמת, קופצת כמו על טרמפולינה ומוצצת כאילו זה הזין
האחרון בעולם.
התעוררתי בבוקר, מוכן לזרוק אותה, להגיד לה שהיא כלבה, שסתם
רציתי לדפוק אותה, הכל - רק כדי שהיא לא תחייך, כדי להחזיר את
החיוך המבויש חזרה, אבל התעוררתי למצוא פתק על ידי:
"מיכה, מצטערת, אבל אתה פשוט גרוע במיטה. תלמד להזדיין. אפילו
לא הרגשתי את הזין שלך. גועל נפש. עכשיו, כדי שתתרגל ותלמד
לקח, נעלתי אותך בדירה שלי. בהצלחה בניסיון להסביר להורים שלי
מה לעזאזל אתה עושה פה.
                          בינה"