לא ביקשתי דבר מעולם, ולכן דבר לא ניתן לי. חינם בכל אופן. לא
מצאתי בי את הצורך האנושי לבקש, לקבל, לחלוק, לאהוב, לתת חום,
לשנוא, לשקר. אפילו משמעות לא חיפשתי לי. כן ויקטור, אפילו
משמעות. אז בשביל מה חייתי? בשביל מה אחרים חיים? או שמא עדיף
לשאול בשביל מי? מה גורם להם להאחז בחוזקה, בחוסר אונים משווע,
בטירוף פראי בדבר האחד - החיים. מהו הגורם לטובע להאחז בשארית
כוחותיו בחבל הרעוע שנשלח אליו מהספינה? הוא רוצה לחיות. אך
שאלת טולסטוי נשארת תלויה באוויר, לחיות, אך למה?
מה מצדיק את החיים הללו?

אינני יודע היכן נולדתי, או מי היו הורי, זיכרונותי מימי
ינקותי מעורטלים ומלווים תחושות לא נעימות, ריחות משכרים
וחושים מעורפלים.
ילדותי האמיתית החלה בנער ובנערה בני 15 לערך שגידלו אותי
ברחוב. הם אלו שלימדו אותי לא לבקש - לקחת. לא לקבל דבר, לא
להאמין במתנות חינם. הם ידעו טוב מכולם את הווי העולם. הרי הם
אלו שנאלצו לחיותו. הם אלו שהיו צריכים להתמודד עם המציאות
היומיומית הבלתי נסבלת. עם הרעב, הצמא, הדאגה, הניסיון, הקושי.
הם הוכרחו בעל כורחם להתמודד עם כל תחלואי בני האדם, עם כל
הרעל שהגזע האנושי שלח לעברם באכזריות, בלא מחשבה תחילה, יש
שיגידו בתמימות. הם לא יכלו להרשות לעצמם מותרות כגון תמימות.
ובכל זאת ושמא בזכות, לא כרעו תחת העול, ולא רק זאת אלא אף
גידלו אותי, ילד קטן בגיל לא ידוע, שננטש אי שם, שגודל אי שם,
שנזרק לרחוב. ילד קטן שנאסף על ידי אותם הילדים שעוררו מבטי
גועל ומשטמה ברחוב, על ידי ילדי הרחוב, המלוכלכים, הבזויים,
הכחושים, עם העיניים החשדניות והשיער הפרוע. אז מה נשאר מהם?
הלב.
האנשים הללו - ילדים, רק ילדים, צעירים שהתבגרו טרם זמנם, בלי
שתנתן להם הזדמנות למחות, לזעוק לשמיים - "אלוהים! גם אני רוצה
סיכוי! למה אני נולדתי חסר סיכוי? למה אני נועדתי להיות חסר
ערך?" ורק ההד עוד נשאר אחריהם נמוג לאיטו באוויר - "למה
אני... למה אני..." זעקת המשמעות שמתגלה לפתע, זעקה שאני לא
הורשתי להשמיע.
איתם למדתי שהחוץ אינו אומר דבר, אך למדתי גם שהפנים אינו אומר
כלום. שהרצון חייב להיות נכבש, אך גם שהרצון איננו קיים. הם
אינם יודעים בשביל מה הם חיו, ושום מעשה הומאני לא גרם להם
לקחת אותי תחת חסותם. הם עשו את זה כי זה מה שרצו באותו רגע,
בלי קשר לחוקי מוסר או אתיקה כאלו או אחרים. רק רצון טהור,
התערבות יחידה של הסופר אגו - שאמר קחו, והם כילדים כנועים,
צייתו. הם לא רצו דבר מלבד יד מכוונת, הרי ביסודו של דבר הם
היו ילדים, הם גנבו, הם שיקרו, הם עשו כל דבר שיוציא כל אדם
מהחברה הטובה. כל דבר שכל אדם עושה יום יום, שעה שעה. כשהוא
מורח את הבוס, כשהוא עושה כל דבר שרוצה באיצטלה של חוכמה שאך
מבוגרים זכאים להבינה, של מוסר אנושי נעלה ומודרני, של מוסר
עבדים. אך הם היו רק ילדים. לא נשאר להם דבר מלבד עצמם, עד
שבשלב מסויים שמגיע תמיד, כמו מלאך המוות שבא לקטוף את נשמת
החיים האחרונה - בשלב הזה, לא נשאר להם אף את עצמם. הם הסתכלו
במראה, ולא ראו דבר.
הם שרדו, אני שרדתי. הם חיו עד שלב מסויים, מאוחר מאחדים,
מוקדם מרובם. אנחנו לא היינו, אנחנו לא חשבנו ועל כן לא היינו
קיימים, אנחנו רק עשינו. לא שמות, לא אנשים. רצון פועל. ויום
אחד, כשהכל נגמר, אז הבנתי. רק המוות.
המוות, הוא הוא הצדקת החיים.