רמז דק למה שהייתה פעם,
ביטוי שהייתה נוהגת לומר
לפני שחרב עליה עולמה.
היא כבר לא אותה אחת.
           
שמחת החיים נטשה אותה,
העליזות שאפפה אותה תמיד
והמרץ שניטע בה מאז נולדה
עזבוה.
התמימות שהייתה בה
והאמונה באנשים
כבר לא שם.
והיא יודעת את האמת,
האמת הכואבת על העולם,
גם מישהו אהוב יכול להכאיב,
יכול, בדקות ספורות
לשאוב ממנה את כל אמונותיה,
את כל רצונותיה,
את כל תקוותיה וחלומותיה
שהניעו אותה במסלול חייה.

עכשיו נותר רק שריד קטן,
צל של חיוך לעיתים רחוקות
שמזכיר לנו שהיא עוד פה,
שגורם לנו לקוות
שהנה היא תחזור לעצמה.
אך אני יודעת שזו רק אשליה רגעית,
זו מישהי אחרת,
כי הוא שינה אותה.
ומיד הקדרות עוטפת אותה מחדש,
היא כבולה אל העצב.









נכתב אחרי שגיליתי שאחת מהחברות שלי נאנסה...