בפעם האחרונה שהייתי בים, הייתי שם לבד.
הלכתי לשם בעיקר כדי לחשוב קצת עם עצמי, לבד, ולנסות להבין מה
מטריד אותי.
החוף היה כמעט ריק. ישבתי מול הים והתבוננתי בשקיעה.
פתאום היה לי דחף אדיר להרגיש את מגע המים הקרירים על גופי.
רצתי אל המים, שחיתי קצת, ופתאום ראיתי משהו כהה חולף במים
מתחתיי.

מתוך המים עלתה מולי דמות מוכרת... אני. היא נראתה בדיוק
כמוני, רק נראתה כאילו כבר הרבה זמן היא לא בין החיים. אצות
ודגים נתפסו בשערה הסבוך וגוון עורה היה אפרורי. היא נתנה בי
מבט קר וזדוני.
הבטתי בה בתדהמה.
שנייה מאוחר יותר, היא זינקה עליי, מנסה בכל כוחה להטביע אותי
ולמשוך אותי אל תוך המים הכהים. נאבקתי בה כדי לנשום מעט
אוויר. פתאום היא הרפתה ממני, והצלחתי לעלות למעלה ולשאוף מעט
אוויר.

לידי במים עמד איש, הוא אמר שהוא הכה אותה כי חשב שהיא מטביעה
אותי. הסתכלתי עליו, הייתי המומה, המון דברים התבהרו לי ברגע
מסויים זה.
התחלתי ללכת לכיוון החוף, נותנת לזרם ולגלים לעזור לי.
האיש שעדיין עמד שם התחיל לצעוק, ושאל אותי למה היא לא יוצאת
מהמים, דאג שהיא טבעה. פשוט המשכתי ללכת.
הרגע הבנתי משהו חשוב - הדבר שממנו ברחתי ופחדתי כל-כך היה אני
עצמי.

מאז לא הרגשתי שום צורך לחזור לים יותר.
אני רק מקווה שאם אראה אותה שוב היא לא תתרגז על זה שאני כבר
לא פוחדת ממנה...


אני מצטערת מראש על זה שהקטע כתוב רע... :)