כסף, זה מה שהיה נחוץ לו באותו הרגע, וכמה שיותר. הוא היסס
לרגע ופתח את המגירה הזרה ושלף ממנה צרור שטרות לא מבוטל. הוא
תחב אותו עמוק לכיסו, תלש מקטורן מעל הקולב שבחדר האורחים,
פתח את הדלת ונמלט כלעומת שבא.

ככה עברו עליו החיים, כל יום היה יותר מסוכן מקודמו, את רוב
שעות היום העביר ב"עבודה", כסף פה, כסף שם, שמתגלגל ועובר מיד
ליד, שחור שמלבין, לבן שמשחיר, כל כך הרבה כסף היה עובר בידו
מידי יום, כמויות עצומות, אלפי שטרות, צ'קים עם עשרות ספרות,
גניבות, שדידות - אבל הוא, כמעט שלא הצליח לגמור את החודש, כ"כ
הרבה חובות היו תלויים על צווארו אישה, ילדים, הוא בעצמו כמעט
שלא נהנה מצורכי מותרות.

אלברט לא היה אדם רע, כלל וכלל לא, תמיד היה "נוער שוליים"
מבית הרוס, אבל גם לא הרגיש רע עם ה"עבודה" שלו. הוא הרגיש
בטוח עם "כלי העבודה שלו", שנים של מוניטין וניסיון הוא צבר,
הוא היה נחשב לאחד העבריינים הגדולים בשוק,
ולאט לאט עם הניסיון - הלך וגדל ההון.

הוא התחיל להרעיף על אשתו ועל ילדיו מתנות, קנה בית חדש, החל
להתלבש בחליפות מהודרות, נעלי עור, היה יוצא כל חודש ללאס-
ווגאס לעשות קצת "ביזנס".

כשאשתו שמעה על זה בעיתון היא כבר לא הייתה מסוגלת, בהתחלה היא
חשדה אבל לא ידעה שהמצב כ"כ חמור - ושנים של בגידה... היא ארזה
מזוודה ויצאה עם 2 ילדיה הקטנים מפתח הבית.

אבל לו כבר לא היה אכפת. הוא הפך להיות "אלברט הגדול" הוא ראה
רק כסף בעיניו, והלב -
הוא כבר היה קבור עמוק בתוך הרוע אשר כיסה אותו וגרם לו לקהות
חושים.

עכשיו גניבות מבתים פרטיים כבר היו קטנות עליו, עכשיו זה כבר
נהיה גדול יותר ומסוכן יותר.

במשטרה הכירו אותו טוב מדיי, השב"כ כבר הספיק לחקור אותו, הוא
היה נפגש עם חדרי חקירות בתדירות שהיה נפגש עם חדר השינה שלו,
שנים של ניסיונות לפשוט על גלי הפשיעה בארץ עלו בתוהו.

הוא חתם פיו, המערכת, שמעכשיו הוא היה ה"בוס" שלה, הייתה חכמה.
היו לו גם קשרים "מבפנים".

את המשימה האחרונה שלו הוא תכנן היטב. גייס את האנשים הכי
טובים, החומרים הכי טובים, הנשק הכי חם, התוכניות היו מודפסות
כבר חודשים לפני כן, לילות ללא שינה של ציפייה, ימים שלמים של
התכוננות...

והנה, הגיע היום המיוחל. אלברט השתתף אף הוא במבצע הסודי,
שאליו נרתמו הטובים ביותר. המשימה הייתה להרוג את מנהל הבנק
באקדח עם משתיק קול, להעלים ראיות ,לזרוק את  הגופה לאמצע הים,

ולגנוב ממחשבי הבנק את כל הון המדינה.

זו הייתה אמורה להיות אחת, אם לא הכי, מהפשיטות הכי גדולות
שהתרחשו אז.

אך משהו השתבש, המשטרה שתלה בתוכם בחור בריון שהיה אמור לטפל
בגופה. לפי התכנון המקורי, המשטרה הייתה בשיא הכוננות, ערוכה,
מסודרת, יותר מכפי שאלברט היה מאורגן. הם הצליחו ללכוד חמישה
מתוך עשרה אנשים שהיו בכנופיה, בתוכם היה אלברט.

אלברט דאג להזהיר את כולם שלא ידברו, חרף האיומים הקשים. חדרי
החקירות החלו להימאס עליו, האיומים של החוקרים הציקו לו, אבל
יותר מהכל, עכשיו, בתא הבודד המטונף הזה, סוף סוף היה לו זמן
להיזכר במה שהיה חסר לו כל השנים. משפחה תומכת, ילדים, אהבה,
צחוק ושמחה. הוא החל לבכות... דבר שאף פעם לא עשה. הוא החל
להבין כמה בזבז בחיי השחיתות האלה... אבל כבר היה מאוחר
מדיי... כעת אלברט היה כבר בן 50... בעל אחריות כבדה...
"המשפחה", כך קראו לכנופייתו, הייתה עוד עמוק בתוך הבוץ, היה
צורך מיידי להוציא אותם משם.

אחד מהחברה הפחות וותיקים שב"משפחה" נשבר וסיפר הכל...

אלברט נשפט ונידון לעשר שנות מאסר - אבל כבר לא היה לא אכפת.
הוא מאס בחיים.

בעזרת הקשרים הרבים שהיו לו מבחוץ, הוא הצליח להשתחרר משם לאחר
שנתיים.

ללא ידיעה לאן רגליו מוליכות אותו, הוא פסע בשביל עפר סמוך
לביתו בתחילת חייו.

הוא נעצר ליד שער בית הקברות. הוא עמד שם בגבו אל הקברים, לא
להסתנוור מלובן המצבות.

והחל מדבר עם עצמו. "כל כך הרבה שקר היה בעולם שלי, כל כך הרבה
כסף גנבתי, כל כך הרבה רכוש שלא היה שייך לי... מה זה נתן לי?
נשארתי חסר כל... כסף בא כסף הולך, כל כך הרבה אנשים נשארו
חסרי כל אחרי הפשיטות שלי..." ידו אשר אחזה באקדח רעדה קמעה.

"ומה עם המתים?" אמר קול קטן וכן בראש שלו, דם... הוא מלמל,
"כל כך הרבה דם שפכתי, רק בשביל כסף.

מה חשבתי לעצמי? הרסתי עשרות משפחות אם לא מאות, ראיתי אותם
מפרפרים מול עיניי, רצחתי אותם באקדח הזה". וידו שוב רעדה
בחוסר שליטה. "אני רוצה להקיא מעצמי".

"איזה חלאה אני", הוא צרח בכל גרונו,קורע את השמיים.

"אין לי אף אחד בעולם..."

"מכאן כבר אף אחד לא יבוא לאסוף אותי, זו 'התחנה האחרונה' ".

הוא טען את האקדח: בום! אלברט נפל אל הרצפה, ראשו שמוט הצידה,

מתבוסס בדמו שלו... וכעת, קורבנותיו מהקברים שמאחוריו ומלמעלה
- מהשמיים,

אמרו עליו קדיש.