שגעוני יגיע בטיפות,
קטנות ושמנוניות,
הן ינזלו לי על המצח,
מפלסות דרכן,
בזמן שנראה כמו נצח.
שפיותי תפעפע החוצה,
מתוך ראשי המבולבל.
ותצלח דרכה אל החלל.
זהו האין סופי.
אני פוסע בעוד פיסות,
קטנות, דביקות ומרושעות,
של שפיותם של אחרים,
נצמדות לי בחטף אל הבגדים.
כמו עננים בקו האופק,
וקרניים החודרות דרכם.
וכמו שמים פורצים החוצה,
ממעמקי המעיין,
רצף מחשבות אין סופי,
שובר את שתיקת הדממה.
דמיונות נשטפים אל חופי,
בהתרגשות שוא עמומה.