שלושה ימים תמימים צעדו פרדי וסמי עם אבו-עמאר, בלילות הולכים
במהירות וביום נחים. ככל שהוסיפו ללכת, כך נהייתה הדרך יותר
ויותר קשה להליכה; במיוחד לנער כמו פרדי, שלא היה מורגל בהליכה
רבה, בעבודה קשה ובאימוץ גופני. גם המסבחה שבכיסו נתנה את
אותותיה, והייתה מכבידה לעתים על גופו ומקשה את הליכתו. מכל
משמר שמר עליה, בעיקר כשפרש לישון. סמי, מצידו, שמר על פרדי
בשבע עיניים, והיה נזהר מפני אבו-עמאר, פן יפגע באדונו.
כשהפציע השחר למחרת היום השקיפו השלושה על שער שחור גדול
מימדים, דרכו יצאו ובאו רכבים צבאיים וחיילים עיראקיים.
"זהו, הגענו!" הכריז אבו-עמאר. "זוהי הכניסה לארץ עיראק."
"אבל הדרך שורצת חיילים עיראקיים!" התלונן סמי. "לא נוכל
לעבור בה."
"אין ברירה," אמר פרדי. "אני חייב למלא את שליחותי."
"לא! מה אתה עושה?!" נצטעק לפתע אבו-עמאר. "אתה תיקח את האוצר
ישר אליו!"
סמי נזדעף. "להזכירך, אבו-עמאר, אתה הובלת אותנו לכאן! מה אתה
רומז, שישנה דרך נוספת?"
אבו-עמאר גמגם. "אה... כן. יש דרך אחרת לעיראק."
"אז למה לא אמרת קודם?!" התרעם סמי.
"האדון לא ביקש. הוא אמר: תראה לנו את הדרך לעיראק. ויאסר
הטוב עושה מה שהאדון הנחמד אומר לו."
"אם כך, אלך בדרך האחרת," אמר פרדי.
"מה?" נצטעק סמי. "אל תסמוך עליו, אדון פרדי! בוא ניפטר ממנו,
ונלך לבדנו."
"אין ברירה, סמי," נאנח פרדי. "אין ברירה."

במעלה הדרך אל הבית הלבן נשא סקדופקס על גבו את ינדלף ואת
פפי. הם חלפו על פני העץ הלבן המת שבגן הבית המטופח, וינדלף
עצר את סוסו.
"מעשה שטות עשית, פפי טוק, כששיחקת בפלאפון של אוסרומן," אמר.
"המפלצות של ESC. מסוכנות הרבה יותר ממה שאין נראות. בגלל זה
הבאתי אותך לכאן, לגונדוריקה; כדי שתמנע ממעשי שטות נוספים.
ועכשיו, אנו הולכים לנשיא בוש האב. השתדל להימנע מדיבורים
מיותרים של ילדים ישראליים. ואל תזכיר לו את מות בושומיר בנו.
ואף מילה על דיין. ועל הפלנטיר. למעשה, מוטב שלא תדבר כלל, פפי
טוק..."
הם נכנסו בשערי הבית הלבן אל האולמות הגדולים. באולם רחב צעדו
בין עמודי אבן ססגוניים ושטיחי קיר צבעוניים, וצעדיהם נשמעו
היטב בהד שנוצר. בקצה האולם ישב אדם זקן ושחוח על כסא מפואר.
"השלום לך, בוש האב!" קרא ינדלף, כשצעד לעברו.
בוש הרים את ראשו באיטיות. "בוודאי תחשוב שאשמח לקראתך, ינדלף
עורב הסערה," אמר. "אך לא נוטה אני לשמוח לקראת בואו של נביא
שקר ומסית, ובטח לא כשאני אבל של בני בושומיר.
"משמע נודע לך על מותו," אמר ינדלף. בוש נתן בו מבט מלא בוז.
פפי מיהר לכרוע ברך לפניו. "אדוני הנשיא. בושומיר מת כשהגן
עלינו מפני הטרורקים. חובה גדולה אני חב לו, וכדי לפדות אותה
מציע אני לך את שירותי."
בוש האב חייך חיוך עצוב. "אכן, נושא כלי תהייה, אישי הזוטון.
בואה, שב עימדי."
"אדוני הנשיא," אמר ינדלף. הארץ גועשת! המלחמה נמצאת על סף
דלתך! עליך להחיש צעד. לערוך את צבאך. להדליק את המשואות..."
"אין לי חפץ בעצותיך התפלות. במשואות אשרוף את עצמי, אך לא
אקרא לעזרה. לא כעני בפתח אשב. אלחם בסאדמורון עד חורמה, כמו
שרציתי לפני 13 שנים. ואולי לא. ואולי כן. אהוי! אבל לבדי
אצא."
"אם כך אקרא אני לעזרה," אמר ינדלף. "ואתה תשב בביתך. כן,
כעני בפתח."

ערפילים כיסו את הירח. הנוטר מהדרכים עמד על מרפסת השיש
בארמון בקינגהאם, משקיף למרחקים. כעת לא היה לא טרומפלדור ולא
דיין. בפעם האחרונה החליף דמות, ועתה שב להיות ארגורן בן
ארתורן. משיח בן דוד קראו לו הבריות בכל מקום שהלך אליו (והוא
לא הרבה להסתובב כך בחוצות). מרפא חולים, מחייה המתים, מביא
הגאולה. משיח.
"אז למה אתה צריך להחליף דמויות בכל פעם?" שאלו אותו.
"משיח לא יכול לבוא ככה סתם," ענה. "הוא גם לא מסוגל להתקיים
בעולם הזה כשהוא כזה."
ארגורן עמד במרפסת, ולגולס לצידו, משקיף בעיניו החדות
למרחקים.
"אלריון קלברת אליזבת. ארנידן מריונל אה גיריון נרונאדן," לחש
לגולס בשפת בני הלילית הנאווה.
"מה זה אומר?" שאל ארגורן.
"אני חושב שהביסקוויטים של המלכה היו מקולקלים. אתה מריח? אני
חייבה לחרבן!" אמר לגולס בשפה המשותפת הקצת פחות נאווה, ונס אל
הצללים בצעקה צרודה. ארגורן נשאר במקומו, מתבונן בחלל האוויר
הקר אל העננים המצועפים העוטפים את הלבנה. פתאום הבחין בלהבות
דולקות על כמה פסגות הרים, מעין משואות. הוא רץ משם במהירות אל
בליירודן.
"המשואות דולקות!" הקואליציה מוכנה!" קרא בפראות. "איטליה.
ספרד. פולין. כולן מצטרפות. גונדוריקה קוראת לעזרה. הלוא תדליק
את המשואה? גונדוריקה קוראת לעזרה!"
בליירודן היסס, אך לבסוף הכריז: "ורוהנגליה תיענה לה!"

"אספו את כל תופסי החרב!" קרא בליירודן. "היכונו ליציאה עם
שחר היום הבא."
"קח אותי איתך!" ביקש אימרי. "כל חברי האחווה יצאו לקרב, ואין
את נפשי להישאר בפנים החומות."
"לא!" פסק בליירודן. "אין זה משא לזוטון כמוך, ויהיה אומץ
ליבך רב ככל שיהיה." אז פנה מעליו. "ארגורן!" קרא. "לאן מועדות
פניך?"
"הולך אני עכשיו. וגם לגולס וגימלי באים איתי, אף שמסוכנת היא
הדרך עד מאוד. כי לא אבו השניים שאלך לבדי."
"ולאן אתה יוצא?"
"לשבילי המתים אני יוצא."

"שבילי המתים?" קראה אוליביה בצער. "הרי ספק רב אם ישוב משם
אי-פעם! ואתה, אימרי, מה לך כי תצטער?"
"בליירודן אינו מרשה לי לרכוב עימו אל המלחמה. ואילו אני אמיץ
דיו וכבר מיומן בחרב, וכל חברי הלכו..."
"כמוך כמוני," אמרה אוליביה. "גם אני חפצה לרכוב אל המלחמה
בגונדוריקה. כיעל אשת חבר הקיני, אשר תקעה יתד ברקתו של ססרא,
בוחרת אני להיות. אישה אנוכי; וכשהגברים ייצאו אל המלחמה אשאר
אני בארמון, לשמור עליו. כבת בית אני כאן, כי בת דודתה של
דיאנה הנסיכה אני. אך כמו שהיא אהבה את הנסיך צ'ארלס והלה השיב
פניה ריקם, אחרי שאיחז את עיניה, כך גם אני. אהבת שווא אוהבת
אני את ארגורן. ואילו זה, ליבו נתון למרים אונדומיאל אשר מקדם.
וכשתקרום עור וגידים ותיהפך לבת תמותה, יבוא השוני גם עלינו.
אך מה לי כי הופכת אני בדברים כגון אלה בשעה שכזאת? במלחמה
חפצתי, ולשם אלך; גם אם תחפושת אעטה עלי. ואתה אימרי, אם זהו
רצונך, בואה עמי."

"הנה אנחנו, על סף דלתה של עיראק," הכריז אבו-עמאר כאשר עמדו
מול מדרגות ארוכות ומפותלות, שהיתמרו מעלה-מעלה. הם עלו
במדרגות הצרות והתלולות, אוחזים בידיהם בזיזים שבלטו מהמדרגות,
ומאמצים את גופם במעלה הדרך. לאחר שעברו את החלק הראשון של גרם
המדרגות, התיישבו לנוח כמעולפים. מהר מאוד נרדמו, ואבו-עמאר
חמק בעלטה. כעבור זמן-מה חש סמי ברחש עמום, והוא קם בבהלה.
"מה אתה מתגנב לפה, אבו-עמאר?"
"מתגנב?" נעלב אבו-עמאר. "מתגנב? יאסר הטוב מראה לילדים
ססיונים נחמדים את הדרך, והם אומרים: מתגנב. מתגנב!"
"טוב, בסדר. בסדר," נאנח סמי. "אל תעשה מזה כזאת סצנה."
פרדי התעורר לשמע קולותיהם. "מה אתה עושה, יאסר?" שאל.
"מתגנב!" לחשש אבו-עמאר.
סמי הסתכל על פרדי כחסר אונים. "אל תשאל," אמר. "נדמה לי
שהמילה הזאת תימאס עלינו בקרוב."
"יאללה יאללה, ישנונים! אין זמן, צריך להמשיך!" קרא
אבו-עמאר.
"לא נמשיך לפני שמר פרדי יאכל משהו!" אמר סמי בתקיפות, ופתח
את תרמילו. אך מה זה? בתרמיל חסרה הייתה פת המסע של בני
הלילית.
"הוא אכל את הלמבס!" סינן אבו-עמאר, והצביע על סמי. "אני
ראיתי אותו. כשאף אחד לא מסתכל הוא אוכל את הלמבס של האדון ואת
הכנאפה של יאסר. הוא בוגד! הוא גם רוצה לקחת מהאדון נחמד את
האוצר!"
"זה לא נכון!" צעק סמי. "הוא משקר!"
"אני מצטער, סמי," לחש פרדי באפס-קול.
"זה לא נכון! זה לא נכון! אל תאמין לנבל הבוגד הזה!" ייבב
סמי.
"אני מצטער, סמי. חזור הביתה לכפר שמריהו."
בבכי תמרורים ירד סמי בגרם המדרגות התלול, בעוד פרדי ואבו-עמאר
ממשיכים לעלות. כה ארוכה הייתה הדרך וקשה להליכה, עד כי חשב
פרדי כי מדרגות בלי סוף הן.
"זה לא נכון," ייבב סמי, והוסיף לרדת. ופתאום נעצר. "זה לא
נכון!" קרא. "אז למה, בשם כל הגננים, אני יורד למטה? למה אני
מפקיר את מר פרדי לסרחן הזה? איזה טיפש מטופש אתה, סמואל
גמג'י! כמו שהיה אומר האיכר הקשיש שלי: אתה טיפש כמו נעל!"
והוא חזר במרוצה במעלה המדרגות, ובעודו עושה כך איבד את דרכו
באפילה. "מר פרדי, אני בא! היכן אתה?"

ואבו-עמאר נעלם. "יאסר! יאסר?" קרא פרדי, וקולו כמעט לא נשמע.
כל תשובה לא נשמעה. והנה, הבחין פרדי בדמות גדולה ומאיימת
מגיחה מאחד הכוכים האפלים. בצעדים גדולים התקרבה, ופחד פתאום
אחזו. לפתע הבחין בה בעלטה, וליבו קפא בו. בעיראק היא נוצרה,
והיה האדם העיראקי שדיבר מגרונה אדם רגיל לכל הדעות; והוא
החליף דמויות בקצב מטורף. בלשון הקודש דיבר, שפתו של בגינס.
וכבר היו הבריות מלחשים את שמה של הדמות שיצר מעצמו, בפחד
ובלחש נורא, שמא תשמע. דינה חממי קראו לה. כגוש שומן ענקי
התקרבה אליו, בשמלה ורודה ושיער בצל בצבע דבש. פנים מכוערות
היו לה, והייתה גסה ובהמית. אפילו פרדי בגינס, שהיה נער אמיץ,
לא יכול היה לשאת זאת עוד. גיהוק מפלצתי של דינה חממי השכיב
אותו על האדמה, והוא צנח באפיסת כוחות, ולא קם עוד.

אירועי פרל-הרבור וה- 11 בספטמבר היו באין וכאפס, כנגד דרמת
המלחמה שהתחוללה בגונדוריקה בזמן הזה. שטופי מוח מדברי הזימה
של זואהרי לשון-נחש על ג'יהאד האסלאם, הסתערו חייליו של
אוסרומן על הכוחות הבאים עליהם. שטופי חימה הסתערו איתם חייליו
של סדאמורון, וחיילים נוספים, מקווים לסלק את שלטון המערב
מהעולם. ילדים פתחו מעטפות אנתרקס, והתעלפו. והוריהם ראו
מהחלון אנשים קופצים מחלונות בניינים בוערים. וענן אבק מיתמר
אל הרקיע. ואש ותימרות עשן. המתקפה על גונדוריקה הנה החלה,
והייתה כמכה ניצחת אפילו לפסימיים שבאנשי המודיעין שלהם. גשר
הזהב קרס, פני הנשיאים המפוסלים על הרי-הראשמור הושחתו כליל,
בתי הקזינו בלאס-וגאס קרסו על מהמריהם כמגדלי קלפים, פסל
החירות נפל. מינס-ניויורק ספגה את המכה הקשה ביותר. ינדלף נלחם
כל אותה העת בטרורקים אכזריים, שתכננו את פעולותיהם בקפידה,
והיו מסתתרים במקומות חשוכים ותוקפים במהירות. פקקים גדולים
נוצרו בכבישים, ומוניות צהובות רבות נטווחו על נוסעיהן.
והנאזגול באו. אותם תשעת רפאי המסבחה האימתניים היו עתה רכובים
על גבי עופות ענקיים, הדומים בצורתם לקצלטואטלוסים הקדמוניים.
שלושה מהם התעופפו לטקסס, שלושה אחרים לבית הלבן, והנותרים
הנמיכו טוס לעבר מינס-ניורק. מלך רפאי הטבעת, ודמותו כהלפרין,
עמד עתה מול ינדלף הלבן. הקוסם היפני הקשיש לחש לחשים שונים
בעיניים מפוחדות. אך לשווא: לא סושי, לא סאקי ולא יוקוזונה.
נאדה!

אותה שעה ישב פפי לצד בוש האב, והבית כולו היה שקט. הדממה
הכבידה על ליבו, אך הוא לא אמר דבר. בוש האב סעד את ליבו
בארוחת צהריים דלה (אך דשנה למדי). הוא נעץ מזלג בעגבניית שרי,
ואכל פולקע ושתה יין. ולא אמר דבר. נדמה היה ששלווה נסוכה על
פניו, עד כמה שהדבר יכול להיות הגיוני.
"אתה מסוגל לשיר?" שאל לפתע את פפי.
"אהה... כן. כלומר, אני מספיק טוב לאנשים שלי. אבל אין לנו
שירים מתאימים לאולמות גדולים או לזמנים רעים."
"לא משנה! שיר לי משהו. מה שאתה רוצה."
פפי נתהסס, אך שר לבסוף חרש:
"Home is behind the world ahead/
And there are many paths to tread/
Through shadow to the edge of night/
Until the stars are all alight/
Mist and shadow cloud and shade/
All shall fade, All shall... fade"

פפי סיים לשיר, ועצם את עיניו הדומעות. שכן מבעד לחלון הבחין
בנאזגול, מרוחקים אומנם אך קרבים במהירות.

דינה חממי התקרבה בצעדים גדולים לעבר קורבנה. ואז, בדיוק
כששלחה ידה אל הנער, רץ לעברה באופן לגמרי לא צפוי נער אחר,
וחנית בידו.
"הניחי לו, מכשפה מרשעת!" צעק סמי בחמת זעם.
"מה?! מי אתה?" צווחה דינה. "בוא הנה, עכברוש קטן! אני אתפוס
אותך... אני אקררע לך ת'תחול! אני אנשוך לך ת'תוספתן ואקררע לך
ת'לבלב! שרץ!!"
ובעודה מתנפלת עליו, הניף סמי את מראת גלדריאל, אותה קיבל פרדי
מהגבירה ביער הקסום, ושאג:  "אה אלברת, גילתוניאל! איה אלניון
אנקלימה!"
דינה, שהצטמררה לראות את בבואתה הנשקפת אליה, נמלטה אל הצללים,
ולא שבה עוד. רק הד קלוש נשמע: "אני עוד אחזורר, חזירר ברר!אני
אמשוך לך בענבלית! אני אקררע לך ת'תנוך! אני עוד אחזורר..."
ובעודה צווחת, ניגש סמי לראות מה שלום פרדי, ולחרדתו כי רבה
גילה כי מת. אך בעודו מתאבל כך על זיו העלומים שמע קול אנשים
מתקרב, ומיהר להסתתר. כוח חיילים עיראקיים התקדם. בראש הכוח
עמדו שני אנשים בפיז'מות, מעוטרים בשפם דקיק, משקפיים עבים
ושיער מדובלל. ספל תה עם נענע אחזו בידיהם, ומבטאם העיראקי היה
כבד.
"אני אומר לך, נעים, אני לא יודע מה אנחנו עושים פה," אמר
האחד.
"כי אתה, עזרא, בן אדם טיפש!" השיב נעים. "אנחנו עושים מה
שהבוס אומר לנו לעשות."
"אוי אוי אוי, מי שמדבר! אתה עבד נרצע, מפגר, טיפש..."
ובעודם מתווכחים כך הבחינו בפרדי, שוכב על הקרקע ללא ניע.
"מה זה?" קרא עזרא. "איך הוא הסתנן לפה?"
"זה בגלל השמירה המפגרת של דינה חממי!" החווה נעים את דעתו.
"לתת לטיפשה כזאת לשמור זה כמו לתת לאשתך כרמלה לשמור על
הקובה."
"אשתי לא קשורה לעניין, חתיכת טיפש מפגר!" כעס עזרא. "ומה זה
העלי-גפן הממולאים האלה? בטח יש פה איזה לוחם גדול שפרץ לפה עם
פיתה."
סמי גיחך כשתיארו אותו כלוחם גדול, אך נדהם קצת כשהשווה עזרא
את הלמבס לממולאים. ובעודו מהרהר בגורל אדונו העומד על כף
המאזניים, לקחו השניים את פרדי איתם, ונשאו אותו משם. סמי ניסה
לעקוב אחריהם, אך כשל. והפלוגה התרחקה.

"אההה!!!" זעקה אוליביה, ודהרה לעבר הפרש השחור בדמות עמנואל
הלפרין. מלך הנאזגול עמד עתה בראש מורם, ובליירודן הפצוע
למרגלותיו.
"לא בנקל תהרוג את בליירודן!" צעקה אוליביה, וערפה את ראש
העוף שעליו רכב הפרש השחור.
"לא מיד גבר ילוד אישה איהרג," גיחך.
"אינני גבר," אמרה, והסירה את קסדתה. אימרי, שרכב איתה כל
הזמן, התייצב עתה מול הלפרין, והביט היישר בעיניו.
"נשיא צרפת ז'אק שיראק הודיע אמש כי הבאגט יתייקר ב- 25%,"
אמר, תוך שהוא מחקה את יואב טוקר. "ובתוך כך, החל העם הצרפתי
לשיר את ה'מארסיז', כשהבקיע זיזו את שער הניצחון במשחק
האליפות..."
הפרש השחור החל לרעוד ולפרכס. "לא. לא נכון... הוא חזר!" אמר
במבטא צרפתי כבד.
אימרי המשיך, ולא גרע ממנו עין. "כאן יואב טוקר, פריז."
מלך הנאזגול התפרק סופית, ונמס. כל שמונת הפרשים השחורים נסו
בבהלה בחזרה אל האופל, וטרורקים רבים איבדו את עשתונותיהם. אך
עדיין האפילה הייתה כבדה, והאנשים השקיפו למרחקים, ושרו: משיח
לא בא, משיח גם לא מטלפן, לא שולח אס.אם.אס... באמת, מה זה
צריך להיות?

ופתאום, כמו משום מקום, הופיעו ספינות אויב גדולות, והתקרבו
דרך הים אל מינס-ניורק. אך להפתעתם הגדולה של הטרורקים
ואויביהם, זינק מהאוניות צבא גדול ורב, וארגורן בראשם. גם
לגולס וגימלי היו איתו; והפלא ופלא: מומיות היו איתם. אנשים
מתים.

"לא, לא. אין סיכוי... אני לא אפקיר את מר פרדי בשבי!" מלמל
סמי, כשהלך אחרי הפלוגה, משתדל להסתתר עד כמה שאפשר. הוא מישש
בידו את המסבחה של פרדי, אותה לקח ממנו (כי חשב שמת). אך הוא
לא מת; רק התעלף, ואיבד את הכרתו. ואילו סמי, דומה היה כאילו
הידיעה שאדונו חי חיזקה את רוחו ואת כוחו, והוא צעד במלוא המרץ
כדי לנסות ולהציל את פרדי. כחצי יום הלך, עד שראה מבנה כעין
מסגד. אך לא היה זה מסגד. הוא ניסה אפוא את מזלו, ועלה לצריח.
בלאט פסע במסדרון ארוך, עד שנעצר; שכן שמע קולות בוקעים מאחד
החדרים. דומה היה שעזרא ונעים רבו על רכושו של פרדי.
"אני אקח את החרב הזאת, כלב מפגר!" אמר עזרא.
"טיפש! לפחות תביא את השריון."
"וואלק, נעים. לך לא מגיע כלום. אני לא סובל אותך. טיפש!"
"אינעל אבוכ! יא כאלב!"
"בוא, תצא בחוץ! נראה מי הכאלב."
"מה, אתה משחק אותה ברוס לי?"
כשיצאו השניים להתקוטט בחוץ על השלל, התגנב סמי בשקט פנימה.
שם, על מיטה רעועה, מצא את פרדי, ובגדיו נלקחו ממנו.
"סמי!" קרא פרדי כלא-מאמין. "מה... מה אתה עושה כאן?
"באתי להציל אותך, מר פרדי. ולא אכפת לי מה הסרחן  הזה אמר."
"אני מצטער, סמי," הצטער פרדי. "אני מצטער על הכול."
"בוא נשחרר אותך מפה מהר. לפני שהעיראקים יגיעו."
"הם... הם לקחו אותה, סמי. הם לקחו... את המסבחה!" גמגם פרדי
במבט מבוהל.
"לא, הם לא. המסבחה נמצאת איתי."
פרדי נעץ בסמי מבט כעוס, ואישוניו התרחבו. "תן לי אותה!" קרא
בזעם. "תן לי את המסבחה, גנב שכמותך!" אז ראה את סמי נבהל,
ונתרכך. "אני מצטער, סמי, אבל אתה חייב להבין. המסבחה שולטת
עלי."
"אני מבין, מר פרדי. אני מבין."
והם יצאו משם, לבושים כחיילים עיראקיים, לעבר הכור הגרעיני. אל
הר הגזירה.

כשנכנסו ארגורן ולגולס אל תוככי הפירמידות, נשאר גימלי מאחור,
ונתהסס.
"מי שמע כדבר הזה? כורה אפריקאי יפחד להיכנס לבטן הפירמידה
במצרים? לא ייתכן!" וכשאמר זאת נכנס אחריהם.
האפילה בפנים הייתה גדולה, והם זחלו על ארבע בתוך מסדרונות
צרים. למאורות הקבורה של הפרעונים שמו פניהם - לבקש את עזרתם
של המתים. כשהגיעו אל מאורות הקבורה שמעו רחשים משונים, וחשו
מחנק מעיק. אווירת פחד אחזה בם. לפתע שמעו קול נמוך ונורא,
והסתובבו לאחור. מולם עמדו מאות מומיות, ובראשם מלך פרעוני
אדיר קומה.
"מה אתם עושים פה, ומדוע אתם מטרידים את שלוותינו?" שאל בקול
רם.
"גגג..." גמגם גימלי. "גמרנו אומר להסתלק מפה."
"ללל..." לגולס קרא. "לא נלך מפה עד ש..."
"אאא..." אמר ארגורן. "אשחרר אתכם מעלי."
ראש המומיות צחק. "ומי אתה שתפחידנו בזוטות כאלו?"
"אני הוא ארגורן בן ארתורן. המשיח! מחייה המתים!"
"האתה הוא מחייה המתים?!" שאל בפליאה. "אם כך נצטרף אליך
במשימתך, שהרי זהו כורח המציאות."
וכך שטו עימו לגונדוריקה אל המלחמה, ונגיעתם בטרורקים הייתה
קטלנית עד מאוד. וזה, בין היתר, הביא להם את הניצחון. אך כעת,
לאחר שהמלאכה תמה, היה צורך לקבור את המתים, לרפא את הפצועים
הרבים ולשקם את ההריסות. באוהל זמני שהקימו דנו ארגורן, לגולס,
גימלי וינדלף בהמשך צעדיהם.
"אי-אפשר לשבת ולחכות להם בחיבוק ידיים שיבואו לרוצחנו," אמר
ארגורן.
"חייבים להתחמש ולארגן את צבאנו!" פסק גימלי.
"ואז מה?" שאל לגולס.
"ואז נשים מבטחינו בתקווה הפעוטה היחידה שיש לנו," אמר ינדלף
במבט מהורהר. "בפרדי נושא המסבחה."
"עלינו לתת לו גיבוי!" קבע ארגורן.
"על כך אני מסכים בכל פה," הסכים ינדלף בכל פה. "עליו להשמיד
את המסבחה בהר-הגזירה, שם בוערת הלבה בטמפרטורת רתיחה של
אורניום - 3813 מעלות צלזיוס!..."
"אין טעם לחכות שנושא המסבחה ייכשל!" אמר גימלי.
"גם להמתין למתקפה הבאה אין טעם," השיב ארגורן. "והיה ונלך
היישר אל עיראק תופנה עינו של סדאמורון עלינו, ולפרדי וסמי
יינתן מרחב תפעול גדול יותר לפרק זמן ממושך יותר."

וכך היה, אפוא. הם שטו לעיראק בכוחות מתוגברים, מוכנים למלחמה.
והחצוצרות רעמו.

דרך-לא-דרך הלכו פרדי וסמי בישימון הנורא, בסופות החול ובשמש
הקופחת. אי-פה אי-שם היתמרו עצי דקל מועטים, שחוחים אפיים תחת
צל מעיק ומחנק, אך יחד עם זאת נישאים כמגחכים על ההולכים.
בנקיק צר בסלע הטרשי מצאו נחיל דק של מים דלוחים, ושמחתם לא
ידעה גבול, כי יבשו בצמא במדבר הלוהט. הארץ נראתה להם שוממה
ואפילה. נפש חיה לא נראתה במקום. הם השתדלו לעקוף את בתי
המגורים ואת הבסיסים הצבאיים, אף שדבר זה האריך את דרכם והיה
מרחיקם מהחידקל הקוצף. שלושה ימים היו שני הנערים הצעירים
מישראל מהלכים בין עילפון חושים מוחלט להתפכחות רגעית; ופרדי,
דומה היה שכבד עליו הנטל עד מאוד. כשכבר כשל בהליכתו, פרשו
לנוח בצד בדרך הלא-סלולה. הם ישבו כך, משתדלים לאגור כוחות
ולהישאר ערניים. עיניהם היו אדומות ושפתותיהם יבשות. יבשות
מאד.
"אתה זוכר את טעמם של התותים, מר פרדי?" שאל לפתע סמי בלחישה
רפה, מתבונן בנקודה סתומה בחלל. "הזוכר אתה את טעם הפלאפל
והבמבה, האבוקדו ושקדי המרק? את שוקולד 'השחר'? סברס על דשא
רטוב, גלידת ווניל בחוף הים, עוגת דבש בראש-השנה ופיסטוקים
במשחק העונה. הזוכר אתה, פרדי?"
"לא, סמי, אינני זוכר טעמו של אוכל והרגשת מים צלולים בגרון.
גם לא קרן שמש חמימה על מרבד של דשא כשהענן שט משם. לא צחוק של
תינוק וניגון של כינור. לא, סמי, אינני זוכר..."
והם ישבו שם כך ללא אומר.

בשערי עיראק ישבו על סוסיהם ארגורן, ינדלף, לגולס וגימלי;
ואיתם עוד צבא גדול ורב. אך בתוככי הארץ חיכו להם פלוגות רבות
חמושות היטב: כוח עזרא, כוח נעים, דיביזיית חמורבי ואחרות.
אליהן הצטרפו גם כוחות אחרים, שאינם עיראקיים. וגם הנאזגול.
אמנם נפלו במספרם מהכוח התוקף, אך היו ערוכים היטב ולמודי
קרבות. אך כל זה לא הרתיע את ארגורן וצבאו; כולם ידעו היטב שלא
לניצחון הם הולכים. ואז, כשכבר עמדו מול חומות עיראק, קרא
ארגורן לשומרי השער שלוש פעמים. בפעם השלישית נפתח השער,
ומתוכה יצא מוחמד סעיד א-סחאף, דוברו של סדאמורון.
"באמת ובתמים סבורים אתם שלנצח את הנשיא באתם?" גיחך לעברם. "
כלום נשתבשה עליכם דעתכם? לנשיא הגדול עליכם להשתחוות ולנשק את
כפות רגליו! רבים אנחנו בהיקף הכוחות, ונביא עליכם כליה."
"דברי הבל אתה מדבר, פי-סדאמורון!" אמר ינדלף בקול חמור.
"ומי מדבר? הקוסם היפני הנודד, שכבר נואש מנדודיו ובא ברוב
חוצפתו לנשיא עצמו. אל נשיא העם הערבי המאוחד. אהה! ומה תאמרו
עכשיו, אחרי שתראו את החרב הבוהקת ואת השריון הנוצץ?"
והוא הוציא מאמתחתו את שריונו של פרדי ואת חרבו, 'עוקץ'. זה
היה, ללא תפונה, הקש ששבר את גב הגמל: אם פרדי נתפס, הרי שהקץ
כבר בא.

"קח אותו לאט, את הזמן/ ארגורן עוד יחכה בחוץ/
דבר שניקח עם הזמן/ שתי דקות לפני ההתרסקות/

להתמכר ללב המתפרע/ לדמיון המתפקע/
לאושר הגווע/ לעומק הכאב/

אתה עוד תשנה את העולם/ אם תרצה או לא תרצה/
יש עוד זמן להשתנות/ מן הקצה אל הקצה/
אתה עוד תשמיד את המסבחה/ עכשיו, לפני הקץ/
זאת הרי היא שליחותך/ אז פרדי, נא הקץ!"

כך שר סמי, ספק לפרדי ספק לעצמו, ושקל אם להעיר את אדונו או
לתת לו לנוח עוד זמן-מה.
מה עלי לעשות?
"פרדי פרדי, תתעורר!"
"אמא, תני לי עוד קצת לישון"
"עורה, פרדי! צריך להשמיד את המסבחה בכור, בבקע הגזירה. הוא
לא רחוק, פרדי. אנחנו יושבים למרגלותיו."
"אה... מה? איני יכול עוד, סמי. אני לא יכול לשאת את הנטל
הזה... אני באפיסת כוחות."
ושוב נרדם.
"מה עלי לעשות?" שאל סמי את עצמו; ושקע בחלום. והנה, בחלומו
הוא יושב עם פרדי בפאנל תוכנית הטלוויזיה של ג'רי ספרינגר.
והרוחות לוהטות.
"אז מה הוא צריך לעשות?" שאל ג'רי את הקהל. פריחה שחורה
נעמדה, ובתנועות מגוחכות וקול מעצבן הסבירה מדוע, לדעתה, שגה
סמי כאשר הפקיר את פרדי על גרם המדרגות:
"אסור היה לו לעזוב אותו לפאקינג רמאי ההוא! תראה איך הוא
סידר את פרדי. הוא היה צריך, אני אומרת, לשמור עליו עד הסוף
ולא לתת ל- טוט ה-טוט להוביל את פרדי ל-טוט . הוא עשה מעשה
טוט."
"טוט?" שאל ג'רי ספרינגר, והקהל נענה בהתלהבות ובמחיאות
כפיים. "ואתה, מה אתה חושב?" שאל בחור גוץ וקירח שישב בקהל.
"אני חושב, ואני אומר את זה בריש גלי, שסמי עושה פאקינג טעות,
כן? בשביל מה הוא בא איתו כל הדרך לעיראק? בשביל להיות לו
לנטל? לא מספיק גם ככה הוא סובל אז הוא צריך גם את סמי על
הראש? הוא פשוט טוט טוטוט. שייקח כבר את ה-טוט טוט המזורקקת
ויזרוק אותה לכור. שייקח את פרדי על הגב, או משהו. זה פשוט...
טווווווווווווווט!!!!!"
הקהל נעמד על רגליו, וקרא: "ג'רי! ג'רי! ג'רי!"
אז הקיץ סמי פתאום, וזיעה קרה כיסתה את מצחו. 'לא ייאמן!' חשב
לעצמו. 'סמואל גמג'י, טיפש מטופש! כמו שהאיכר הקשיש שלי היה
אומר: אתה אגואיסט כמו בצל! איך אני אפקיר את מר פרדי דווקא
לפני הסוף? והסוף כל-כך קרוב: או שימצאו אותנו במהירה או
שנשמיד את ה...'
הוא קם להעיר את פרדי. "בוא, מר פרדי! אני לא יכול לשאת עבורך
את המסבחה אבל אני כן יכול לשאת אותה ביחד איתך."
והוא העלה את פרדי על גבו, ובצעדים קלושים טיפס על הר הגזירה.

בשאון הקרב נשמע קול שירתו של לגולס:

"תשמור על העולם, ילד. יש דברים שאסור לראות/
המסבחה אשר איתך, ילד, היא מקור כל המראות/
גיבור של העולם, ילד, שנולדת בין פרחים/
תשמור על העולם, ילד. כי אנחנו כבר לא מצליחים..."

ובעודו שר, נשא סמי את פרדי על גבו. ופרדי שר באפס-קול:

"במקום שאליו אני נישא/ מסתיים לו המשא/
בקול תקיעת שופר ושיר/ או בחורבן וקץ אדיר/
ומה אני אשאיר אחרי? האם אשאיר איזה דבר?/
איני רואה את צעדיי/ ומה לי, אללי, מלבד אחים וחברים?"

ולגולס שר:

"תשמור בבקשה, סמי, שמור על האדון שלך/
תשמור את דרכיך, פרדי. גורלנו תלוי בך/
ובשעה מסוימת נפתחות כל הדלתות/
ורק המסבחה עומדת בין חורבן להצלחות/
אההההה....."

סמי הוריד את פרדי מעל גבו.

"היה לי חבר, היה לי אח. הושט לי יד כשאקרא/
היה לי חבר, היה לי אח. הושט לי יד בעת צרה/
אני אחיך, אל תשכח! היה לי חבר, היה לי אח..."

פרדי וסמי זחלו על ארבעתם, ועל גחונם... עד שהגיעו לבקע
הגזירה. פרדי עמד עתה מול לוע הכור המבעבע, והמסבחה הראשה בתוך
כף ידו הקפוצה.

מתוך דברי מנלדור ב"סיפורים שלא נשלמו" (מאת טולקין):

"...אבותינו באו על שכרם בגין העזרה אשר הושיטו בהפלת הצל
הגדול. היעמדו בניהם מנגד, עת מוצא לו הזדון ראש חדש?
"ספקותיי מרובים מכפי יכולתי ימשול. להתכונן, או להניח?
להתכונן למלחמה, שעודנה בגדר ניחוש ותו לא: להכשיר אומנים
ועובדי-אדמה, בעיצומם של ימות שלום, לשפיכות-דמים ולקרב: לשים
ברזל בידי מצביאים תאוותנים שכל תשוקתם לכיבוש, ומניין הנקטלים
הוא תפארתם? היאמרו אלה לארו (בורא ארדה, ע.ר.): למצער, אויביך
היו ביניהם? או לשבת בחיבוק-ידיים, בעוד ידידים נספים בעוולה:
להניח לבריות לחיות בשלום של עיוורים, עד אשר יופיע הבוזז
בשער? ומה יעשו אז: יתייצבו בידיים ריקות מול ברזל וימותו
לשווא, או יימלטו ויניחו את זעקות הנשים מאחוריהם? היאמרו אלה
לארו: למצער, לא שפכתי דם?
"באשר כל הדרכים מובילות לזדון, מה הטעם בבחירה?"

"זרוק אותה, מר פרדי!" צעק סמי מאחוריו. "זרוק את המסבחה
לאש!"
פרדי נשתהה זמן-מה בחיוך ממזרי מול הלוע הפעור, וחשב לעצמו:
'אולי בכל-זאת אשאיר אותה אצלי? כן, שלי היא!'
הנאזגול, שהיו בזירת הקרבות בגבול עיראק עד עתה, מיהרו בתעופה
אדירה אל בקע הגזירה. לחץ אטומי עמד באוויר. כולם ידעו שמשהו
נורא עומד להתרחש.
"זרוק אותה, פרדי!! זרוק כבר את המסבחה הארורה ל..."
סמי השתתק, שכן מישהו הגיח מאחוריו והכניעו במכה בעורפו. הוא
צנח ארצה, ומאחוריו עמד אבו-עמאר.
"אדון רששע, אססור לו לעשות את זה! תן לנו את האוצר, גנב קטן!
היא שייכת לנו!!"
הוא התנפל על פרדי, אך זה האחרון מיהר לענוד את המסבחה, ונעלם.
אבו-עמאר נגלה לעיני סמי, והוא נאבק עם דמות בלתי נראית, סמויה
מעין. אוויר.
ופתאום שלף אבו-עמאר חרב, וערף את ידו של פרדי (עם המסבחה).
פרדי נגלה פתאום לעיני סמי, והוא צורח מכאב ומחזיק את כתפו. את
המסבחה לקח אבו-עמאר לעצמו, והחל מקפץ ומרקד, מניף את שתי ידיו
המגואלות בדם, כאילו עשה לינץ' נורא. אך דבר זה היה לו לרועץ,
שכן בין קפיצה לקפיצה מעד, ונפל אל המצולות בזעקה חדה:
"אהההה!!!"

ולגולס המשיך לשיר: "אהההההה..."
"אה?!"
לנגד עיניו נגלה מחזה מפעים: הנאזגול התעופפו בחזרה אל ארצם.
כוחות האויב נתהססו, ונסו לכל עבר.
והארץ געשה: פסל הברונזה של סדאמורון הופל בכיכר 'פורדיס'.
התרסק.
אש ועשן היתמרו אל-על. השמיים האפירו, וקדרו. צריחים ובניינים
קרסו כאבני דומינו. וסלעים התנפצו. חברי האחווה ידעו עכשיו
לבטח: נושא המסבחה מילא את ייעודו.

ואילו פרדי וסמי רצו עכשיו בכל כוחם, מנסים להתחמק מהסלעים
המתנפצים ומהלבה הרותחת הגואה. לבסוף התיישבו על סלע בודד,
מעין אי בלב אש.
פרדי אחז בידו של סמי. "אתה חושב שיזכירו אותנו בסיפורים
ובשירים?" שאל, משנרגעו הרוחות.
"בטח!" השיב סמי. "יספרו סיפורים רבים על פרדי בעל היד
האחת."
"כמו טרומפלדור."
"נכון, כמו טרומפלדור. מעניין מה איתו עכשיו..."

ארגורן אסף עתה את צבאו, ולינדלף אמר: "כדאי שתלך למצוא את
השניים."
"אני אלך," השיב הקוסם. הוא שרק שריקה חדה, ומשם נישא על גבו
של עיט גדול.

סמי המשיך. "בוודאי יספרו נפלאות על פרדי נושא המסבחה, שהלך
בסכנות רבות אל ארץ אויב. וכשיגיעו לחלק הקשה יבקש הילד: אנא
אבא, סגור את הספר, אינני מסוגל לקרוא עוד."
"פרדי חייך. "ויותר מזה," אמר. "יבקשו לשמוע עוד ועוד על סמי
האמיץ."
"אנא פרדי, אל תלעג לי. דיברתי ברצינות."
"פרדי הביט בעיניו. "גם אני, סמי. גם אני."
הם הוסיפו לשבת שם ללא אומר, נושמים אך בקושי ואוחזים איש את
יד רעהו.      
"אבל זהו, סמי. זה נגמר," לחש פרדי. "ואני שמח שאתה כאן
עימדי. כאן, בסוף כל הדברים, סמי."

הארץ נכבשה.
חיילי גונדוריקה נכנסו פנימה, ועטו על כל פינה לכובשה ולהחזיק
בה; עד שתושלט דמוקרטיה באזור. את תומכי מפלגת הבעת' של
סדאמורון, וחיילים עיראקיים אחרים, תפסו ועינו. את בגדיהם
הפשיטו מעליהם, והם הוכו ונאסרו. פסליו, תמונות הענק וציוריו
של סדאמורון הושמדו; וארמונו נכבש. הרודן האכזר ברח למערות, אך
נתפס מאוחר יותר ונאסר. האפילה והפחד נעלמו מהרחובות, והכורדים
והשיעים שבו להתהלך בבטחה. הדיקטטורה פינתה מקומה לממשלת בובות
של גונדוריקה, וחייליה ישבו בארץ זו למשמר. עד לשיבוש דעתם.
המערב סילק סוף-סוף את הדיקטטור האכזר, ודימה עצמו למשיח.
אך לא כך חשב ארגורן. אמנם בוש האב סימן איקס ברשימותיו, אבל
העולם היה עדיין תחת סכנה. אוסרומן הסתובב חופשי. אך גם אם
נתפס, הרי שאין בכך תועלת רבה: תורת זואהרי לשון-נחש קנתה נחלה
בלבבות תומכי הג'יהאד המודרני, וכעיוורים באור נרות הלכו שבי
אחר מתק שפתיו של אוסרומן, ונהפכו לטרורקים ששים לקרב. אך
הג'יהאד הסופי של המערב, יום הדין אם תרצו, עדיין בושש לבוא.
לא הגיעה העת לכך. סדאמורון נפל. אוסרומן ברח. המערב כבש,
הפציץ, תקף, ניצח.
ניצח?
העולם החופשי, מערב ומזרח, היה עדיין תחת סכנה. למרות שהמסבחה
הושמדה.

"אז זהו, הפסען, המשימה הושלמה. אך עדיין משהו רובץ על ליבי,"
אמר פרדי לארגורן כשהתהלכו זה לצד זה בארמון הירדני. ההוד
וההדר בארמון נראו לו אדירים למדי, למרות שהורגל לנוחות-יתר
בביתו שלו. "מי אתה, ארגורן?"
"איש הגאולה, כך אומרים."
"לא טרומפלדור?"
"לא."
"לא דיין?"
ארגורן הניד בראשו לשלילה.
"משיח?"
"משיח לא יוכל להיקרא משיח כשהוא לא יכול לפעול ככזה. הכול
פרי דמיונך, פרדי. בינינו, משיח לא קיים במציאות. הוא גם לא
יבוא. אם רצית שיבוא ויפיח בך כוחות נסתרים הטמונים באופייך
ובאישיותך, הרי שהשגת את המטרה. אם רצית אותו בתור דמות גשמית
כנחמה, הרי לך ישות עצמאית כמעט חיה ושלטת. אבל רק כמעט. כזה
הוא כוחה של המסבחה: להעלים דברים אבל בד בבד גם לדמיין דברים.
וזה טוב, פרדי, שלא תשיג מסקנות שגויות. כוחם הנפשי של שבעת
חבריך ושלך יצרו משיח. הייתי טרומפלדור, הייתי דיין, הייתי
ארגורן. הייתי לוחם, הייתי מנהיג, הייתי נביא. הייתי הכול. אבל
לא עוד, אני לא יכול. אקרא מעתה אסטל (תקווה). ולא תראה אותי
עוד."
הלך. בא ינדלף.
"מהו הדבר שמפריע לך, פרדי ידידי?" שאל.
"אם בארגורן לא טמונים כוחות-על אז מה... זאת רק אחיזת
עיניים? ואם הוא אז מה עם המסבחה? אם המסבחה הושמדה... אז..."
"איך הרוע עדיין קיים?"
"בדיוק."
"סדאמורון ברח. אולי יתפסו אותו, אולי לא. אני לא יודע. גם
אוסרומן מסתתר וגם איימן א-
זואהרי. הטרורקים ימשיכו לרבוץ בקרבינו שנים רבות גם אחרי
שהמסבחה הושמדה. המסבחה היא רק חפץ, פרדי. חפץ קסום אמנם,
ואדיר, אבל רק חפץ..."
"אז למה לא אמרת שום דבר?!" נצטעק פרדי.
ינדלף הביט בו ברוך. "גיליתי זאת רק כשנפלתי באוריה, במעמקים.
אבל זה היה כבר מאוחר מדי. יש דברים שמוטב להשאירם כמו שהם,
ויש דברים שרצוי לסלק מהעולם. למסבחה היתה עוצמה הרסנית על
נפשו של סדאמורון, כי הוא היה בעלה במשך שנים והוא שיפץ ושכלל
אותה.
אך האמת, פרדי, היא שמוטב היה למסבחה להישמד במהירה, כי כוחה
ההיפנוטי היה משכר. הרסני, הייתי אומר." ינדלף לקח נשימה
עמוקה. "הכל במוח, חבר: המשיח, המסבחה, הצורך בדחיפות, הרוגע
והשאננות, הטירוף הדתי, השיגעון לשלטון. ההרג. ההישרדות.
האיום."
"הבית?"
"הבית."
לא רק פרדי התגעגע לביתו (למרות שידע שזה כבר לא מקום כ"כ
בטוח). סמי רצה לחזור אל אביו, האיכר הקשיש. לגולס ערג ליערות
האינדיאנים ולהיכלי מונקו. גימלי השתוקק לשוב ולראות את
מחצבותיו באריתריאה רבתי. ינדלף רקח שיקויים וכתש עלים עם
אימרי ופפי. ארגורן נעלם.
חמת החלילים ניגן, אות הוא לארוחת הערב. המלך עבדאללה קיבל את
פני כולם בשמחה ובחיבה רבה. כולם התייצבו לצילום קבוצתי
לעיתונות, החזיקו יד ביד ושרו:

יד ביד ולב אל לב נעצור את הכאב/
יד ביד נשמיד שרשרת או כל מסבחה אחרת/
כל אחד ייתן מעט, כל אחד יושיט רק יד/
יד ביד שלום נאמר. יחד למחר/

עבדאללה אמר: "יאללה, פרדי, תן לנו בסולו..."

פרדי: "יד ביד נצעד ימים כדי לשנות שנים/
        עם החבר הנאמן הזה (ועוד אחד שהוא כלל לא כזה)"/
סמי: "כמו שתיל בגינתי שמרתי על אדון ביתי/
       ואמשיך כך לעולם. ועדים כולם"/

עבדאללה: "ינדלף, תראה לנו מאיזה חומר אתה עשוי!"

ינדלף: "החומר הכי נחות והדבר הכי פשוט/
         זאת אעשה מהירושימה, זאת יודעים כל האנימה"/
אימרי ופפי: "חומרים טובים נאהב, נגלגל וגם נשאף/
                יש שוקו חם אז אדרבה. נגיד תודה רבה"/

עבדאללה התחיל להשתגע: "קדימה גימלי, תן לו בקרדום!"

גימלי: "יד ביד עליז ודוס, באמת אין מה לכעוס"/
לגולס: "גם אני כבר חושב אחרת אז הדרך מתקצרת"/
בושומיר (רוח רפאים): "אני מביט מעל ועכשיו כבר לא אשאל/
                              מה חשוב יותר ממך לכל המשפחה"

המלכה אליזבת (בשידור לוויין): "יד ביד אל החומה, זאת הייתה
המשימה/ הטרורק תקף, היה פה שוק. הו, התה היה ממש מתוק"/
אוסרומן והטרורקים (דרך פלנטיר): "לא נעצור, לא ניכנע. נעבוד
את אללה כל שנה"/
ארגורן (הופיע בפתח): "נאמין בי ובך, אני בעד. אל האור נצעד"/

כולם (במקהלה): יד ביד מול כל מכשול נסלק כך את העול/
                     בעזרת רעות ואומץ נתמודד פה מול הקומץ/
                     כל אחד ישא קולו יחד לעולם כולו/
                     ונשיר אז פה אחד יחד יד ביד...