בעוד לגולס וגימלי מנסים להבין את המתרחש, התכופף טרומפלדור
והחזיק את עינו. ואז התרומם במהירות, ולעיניהם הנדהמות נגלה לא
טרומפלדור, כי זה אבד. משה דיין התייצב מולם, ורטייה שחורה על
עינו.
"אם כן, טרומפלדור... או דיין, עלינו להיחפז," אמר גימלי,
כשהתעשת. "בואה ונמשיך!"
"בואה!"
הם עשו דרכם צפונה, רוכבים על סוסיהם, ודיין, כנוטר משכבר
הימים, החל בוחן את הקרקע. אפס משימתו הייתה מסובכת מעין
כמותה, שכן עקבות הנערים ניטשטשו בעקבות שוביהם. ב'חרפא'
הסורית נעצרו, שכן שמעו קול פרסות קרב. כבר אחזו בניצב חרב
וקרדום, והנה קרבו אליהם זוג פרשים בתרועת חצוצרה.
"מי אתם, הנוכרים: שתום עין, בן-לילית וגמד?" רעם הפרש.
"ואנחנו היינו רוצים לדעת אותו דבר בדיוק," אמר גימלי, "שכן גם
אתם נוכרים."
"קמילה ואני אורחים נכבדים בכל מקום אשר נלך," השיב הפרש.
"ואיתי, הנסיך הבריטי צ'ארלס, היא רוכבת בדרכים... כשהיא לא
צופה במרוצי סוסים או מנסה לשחק הוקי."
עוד הם מצחקקים, והנה שלף דיין את חרבו אנדוריל, וקרא
בקולי-קולות: "אמור לי את שמך האמיתי, כי אני ורעי לא פרחחים
משוטטים המה. עניין דחוף הוא לנו מעין כמוהו."
"שוטה שבעולם!" צווח צ'ארלס. "כלום אינך מזהה אותי ואת רעייתי
קמילה? אני נמנה עם משפחת המלוכה. ואתם, איזו שליחות לכם
שדחופה היא כל-כך?"
"אנחנו מחפשים את חברינו, שנישבו ע"י טרורקים," אמר לגולס.
"אולי ראיתם אותם?" שאל גימלי בשביב תקווה. "נערים צעירים
היו."
צ'ארלס נאנח. "לא, לא ראינו אותם. אבל אתם אומרים שהם נשבו?
בפלוגה של טרורקים נתקלנו אמש, אך הרגנו את רובם, וחלקם האחר
נפוץ לכל עבר כמוץ ברוח."
"מה? מה קרה?" שאל דיין בהתעניינות.
"אמי, המלכה אליזבת, לא נחה עליה דעתה שאני משוטט בדרכים
מסוכנות בלי בני וויליאם, שיפקח עלי עין. אז עקבה אחרי בכרכרתה
הרתומה לסוסים, מחופשת לכיפה אדומה... כמו שהיא עושה פעמים
רבות. וכנראה, עצרה בפונדק דרכים כדי לטעום חומוס סורי ופול,
שכן כשיצאה מהכרכרה שיחררה בשורה לאוויר העולם. ונאד זה היה
הקץ של כנופיית הטרורקים. אבל בקשר לחבריכם... להם לא מצאנו
זכר."
"אהוי!" יבבו השלושה. "הרי זה נורא!"

כאשר נישבו אימרי ופפי, היו מובלים על כתפי שוביהם בעודם
שרויים בחצי-תרדמת. לאחר מכן, כשכבר יכלו ללכת כדי הליכה
צולעת, היו כמהלכים באפילה. שליחיו של סדאמורון ושליחי אוסרומן
מ'אל-קאעידה' הובילו אותם ללבנון. הכאב היה איום, אבל בסדר,
היה להם מורפיום.
"אהה, גם אתה פה?" לחש פפי, כשהבחין באימרי המקרטע לצידו.
"תהיה בשקט, עבד ציוני!" נזף בו אחד משוביו. "או שסופך יהיה
שלא תראה את הבוס, כי אעקור לך את העיניים."
"אחד אחד," הוסיף חברו בגיחוך.
"ואולי תזכה לראות גם את חיזבאללה, מחנה האלוהים."
"ואולי לא," אמר טרורק של מחנה סדאמורון.
"סתום את הפה שלך, אתה! טיפש עיראקי, לובש פיז'מות, בולע
קובות..."
"היזהר בלשונך, טינופת אפגאני! סמרטוט של התימני הכחוש ההוא,
נוגס במלווח..."
"זהו, זה הקש!" שאג הטרורק, והכה אותו באלה. מעשה זה הקציף את
חמתם של השאר, והכול נהרו להרים יד האחד על השני. הקטטה שפרצה
במקום הסבה המולה רבה במקום, ופפי מצא את ההזדמנות כנכונה
ביותר, וברח משם עם אימרי.
"לא כל-כך מהר!" שמעו מאחוריהם קול צורם קורא. יד הונחה על
כתפיהם בגסות, וטרורק גדול ונוטף ריר נגלה לעיניהם. אך בעודו
מרים עליהם את חרבו, נשמטה זו, והוא צנח על הקרקע כמעולף.
אימרי ופפי ראו את שאר הטרורקים צונחים על האדמה, בזה אחר זה.
"אףףף... מה זה... הריח הזה?" גמגם אימרי. בכוח עילאי, שלא
ידעו מאין שאבו אותו, נסו מהמקום בצעדים קלושים.

"אין ברירה, חייבים להמשיך," אמר דיין, והידק את חגורתו.
"גם אם קלושה היא התקווה," הוסיף גימלי. הוא עלה על ארוד, סוסו
של לגולס, וביחד רכבו מערבה. כשעלו על החרמון הסורי קראו
בקולי-קולות: "אימרי! פפי! השמיעו קול!"
"קוקוריקו תרנגול," ענה להם קול נמוך. מולם, בין ערימות השלג
הגדולות, עמדה דמות עוטה לובן.
"מי אתה? הזדהה!" קרא גימלי.
"כלום אינך מזהה אותי, אישי גימלי?"
לגולס דרך קשתו. "אם תעז להרים ידך על גימלי, תטעם טעמו של חץ
בני הלילית..."
עוד הוא נדבר, והנה עלתה הדמות מבין השלגים, ונתגלתה לפניהם.
"ינדלף!" קראו בתדהמה.
"אני מצטער," יבב הגמד. "אבל חשבתי... חשבתי שאתה..."
"שאני מה?"
"חשבתי שאתה..."
"מה? שאני מה? דבר!"
"חשבתי שאתה..."
"מת?" שאל ינדלף ברוך, והניח ידו על ראש הגמד. "לא, לא מתתי.
אבל הייתה לי מלחמה ארוכה עם האופל, וכבר נוצרו בי חיים חדשים,
אדירים מקודמיהם; ועתה אני הוא ינדלף הלבן." הוא זקף את קומתו,
ופתאום נראה כמכשף אדיר, צחור מכף רגל ועד ראש. "ואתה, דיין,"
אמר, "מה תבקש? כי את שתבקשו לא תמצאו בקרוב."
"מה?! מה על אימרי ופפי?" נצטעק גימלי.
"אל דאגה; הם בידיים נאמנות. אבל עכשיו שליחות חשובה לנו מעין
כמותה, כי כוחותיו של אוסרומן כבר צרים על מצודתם של הבריטים.
עלינו להחיש צעד. מהרו!"
הוא עלה על סקדופקס, המהיר והיפה בסוסים, ודהר צפונה.

היום נטה לערוב כאשר חנו אימרי ופפי לעצירת ביניים. כבר היו
מהלכים ביער הלבנוני יומיים תמימים, וכוחם התחזק; אך ליבם היה
כבד. הם פרשו לנוח בצל שיחים ריחניים וירוקי עלה.
"אז מה, אמנם נחלצנו בעור שינינו מהטרורקים האלה, אבל מה זה
שווה עכשיו," רטן פפי.
"לא נראה לי שנוכל להוסיף להלך ביער המחניק הזה עוד זמן רב,"
אמר אימרי.
"אה!" נאנחו. "ואין לנו מזון. רק הלמבס הזה וכד המים, שמי יודע
עד מתי יספיק לנו."
"מה עם השיח הזה?" שאל פפי כבדרך-אגב. לא עברו שניות מעטות,
וכבר היו לועסים את עליו ומרחרחים אותם מלוא ריאותיהם, ומדמים
לשמוע קול מאחוריהם: "הום! הום!". והנה, כשהסתובבו, נגלו
לעיניהם מאות ענפים מעוטרי עלים. הענפים נתלשו מהשיחים בזה אחר
זה, והחלו צועדים לקראתם.
"הום! הום! מה אתם עושים פה?" שאלו בדיבורם האיטי.
"אימא'לה! מה זה?! ענפים מדברים?" קרא אימרי.
"לא נראה לי שאימא'לה יודעת את התשובה," אמר אחד הענפים, הגדול
מביניהם. "אלא אם כן היא לעסה ורחרחה בו-זמנית את עלי הפנגורן.
וכעת, כמה אני לדעת מי אתם ומה מעשיכם בממלכתי."
"מה? אנחנו ילדים מישראל... אני אימרי ברנדיבק, וזה פפי טוק.
נשבנו ע"י טרורקים."
"הום! הום! בוררום!! אנחנו לא אוהבים טרורקים. מאוד לא אוהבים.
הם כורתים את השיחים שלי, אותנו, ועושים מאיתנו זרדים
למדורה!"
"אה! אה... כן, זה נורא!" גמגם פפי.
"נורא ואיום!" זעק הענף. "אך אל לנו להיחפז; נשב ונדון בנעשה.
איפה היינו?"
"בטרורקים... זה נורא," הזכיר לו אימרי.
"אה, כן... זה נורא!" אמר הענף. פתאום שאג בקול אדיר (הום!
הום!), ולהקה גדולה של יונים לבנות הנמיכה טוס לעברם, וכל יונה
נשאה בפיה ענף אחד, עד שלא נשאר ענף אחד בסביבה.
"ואתם, בואו איתי," אמר הענף המנהיג, ונשכב על האדמה. אימרי
ופפי עלו עליו, כי גדול היה עד מאוד, והוא נשא אותם משם אל-על,
עף ברוח.
"אימא'לה! לאן אתה לוקח אותנו?" שאלו.
"לאפגניסגרד!" אמר הענף בקול נורא. מלפניהם ומאחוריהם, וגם
מימינם ומשמאלם, ראו את הענפים בין העננים, נישאים במקור של
היונים, ושרים: "אם אפגניסגרד תוקף חומות, אם דלתותיה חסומות/
נלך נלך למלחמה, לשבור קורה, נפץ חומה!"
וכך, בין היונים והענפים, עפו אימרי ופפי לאפגניסגרד, הוא מקום
מושבו של אוסרומן.

סקדופקס המהיר כסופה פסע בשביל המאל, ונעצר בשערי ארמון
בקינגהאם. ניצבים בריטיים בחליפה אדומה וכובע מארג' שחור, חסמו
את הכניסה.
"לאן זה?" שאל אחד השומרים.
"אל מלכת רוהנגליה. אני הוא ינדלף הלבן ואלה הם דיין, לגולס
וגימלי. אנשים מכובדים אנחנו, ורצוננו לדבר עם המלכה."
"נשק יש?" שאל השומר השני. לגולס הציג את קשתו, גימלי את
קרדומו ודיין וינדלף את חרבותיהם, גלמדרינג ואנדוריל.
השומרים לא נרתעו. "אבל נשק חם יש? לא? פותחת בגאז'! לפתוח
תיק, בקשה!"
שומר אחד בדק את אחורי הסוסים, והשני את תכולת תרמיליהם של
הארבעה. "בסדר, אפשר להיכנס," אמרו לבסוף. ארבעת הרעים צעדו
בשביל הסלול בין גני הנוי והמזרקות, ונעצרו בפאתי הארמון. שומר
המקום (שדמה דמיון מפתיע לג'ון קליז) עצר אותם במקומותיהם.
"הו, וונדרפול! ארבעה פרשים משונים רוכבים אל המלכה, ונשקם
בידם. אנא הסירו את נשקיכם מעליכם. קדימה! אין לי את כל
היום... הסירו את נשקיכם. אני הוא המה, וזה דברי: הסירו את
נשקיכם, פן... נו... נו? נו!"
"לא בנקל אפרד מעל אנדוריל," אמר דיין.
"אנדוריל שמנדוריל. את חרבך תקבל בחזרה... צריך לאסור את
בוריס, שהרשה לכם להיכנס ככה. עכשיו הנח אותה בצד, אלא אם כן
אתה רוצה להסתבך עם פולטי או פייטון או אני לא יודע מה..."
דיין הניח את חרבו באי-רצון בולט, והשאר נהגו כמוהו (הניחו את
נשקם באי-רצון בולט).
"ומה עם המטה? אה? מטה ביד קוסם יש שהוא גרוע אף מחרב!"
ינדלף נאנח. "לא תאלץ אדם זקן להיפרד מעל מקל ההליכה שלו."
"הו, מילא," רטן המה, והניחם לעבור. הם פסעו באולם הגדול
הבנוי שיש וזהב. בקצה האולם ישבה אישה זקנה, וכתר על ראשה.
לצידה רכן אדם שחוח, ופרצופו מאוס.
"מה לכם כי תבואו להטריד את שלוות המלכה, ארחי-פרחי
שכמותכם?"
"ארחי-פרחי תקרא אתה יודע למי, איימן א-זואהרי לשון-נחש!" אמר
ינדלף בכעס.
"הנה בא ינדלף האפור עורב-הסערה," לחש זואהרי למלכה אליזבת.
"הוא לא רצוי פה! בכלל לא!"
"אתה נצור לשונך, כי לשון ארס היא," רעם ינדלף בקולו. "בתככיך
הערמומיים ובעצת אדונך, אוסרומן, כישפת את המלכה בדברי הארס
שלך עד שזאת רק יושבת בכיסאה, מפליצה ואומרת - הו."
"הו!" אמרה המלכה.
"וכעת, טוב יהיה אם תסתלק, ויסתלק גם הכישוף. כי אני הוא
ינדלף הלבן, וזה דברי: אורדוניאל מרון ליברנת אסטריון אריון
אוראננן אלה! דיבוק, צא!"
הוא הפשיל את גלימתו, הרים את מטהו ונתגלה במלוא הודו
ונוראותו, עד כי זואהרי לשון-נחש נפל אפיים ארצה מגודל
התדהמה.
"אהה!" זעק. "מה זה פה? צריך לאסור את המה הבוגד הנאלח, שהרשה
לך להיכנס ככה."
"וטוב מאוד עשה," אמר ינדלף, וניגש אל המלכה. זואהרי ברח
בבהלה.
"עכשיו, הוד רוממותה, דברים רבים לי אלייך," אמר הקוסם.
"הו!" אמרה המלכה. לרגע נתחלחלו הכול, אך מיד המשיכה: "ווד יו
לייק סאם טי?"
"לא, לא תודה."
"לא!"
"לא, באמת תודה."
"לא..."
"אנחנו ממהרים פשוט. באמת באמת תודה. תודה רבה, אבל לא. תודה
תודה , באמת. תודה."
"לא..."
"לא, תודה. תודה תודה תודה. באמת תודה. תוד..."
"לא," אמרה המלכה. "שכחתי את בליירודן בכלא. בעצת זואהרי השפל
כלאתי אותו במרתף."
"אז בגלל זה לא היה אף אחד בדאונינג 10," אמר דיין במבט
מהורהר. "אם כך הבה נשחררו."
"הו!" הסכימה המלכה.
הם ירדו למרתף, ושם מצאו את בליירודן משחק קריקט עם עצמו. הוא
עצמו נראה מופתע. "אה? מה, באתם לשחרר אותי?"
"אכן כן," אמר ינדלף. "כי אתה ראש ממשלת הארץ הזאת, ולך
הדיבר. אכן, מרה השעה וזמנך דוחק. מלחמה גועשת עלינו מכיוונו
של אוסרומן. עליך להחיש צעד, בליירודן!"
"אוקיי," אמר בליירודן, "אני רק אגמור קודם את המשחק."

פרדי וסמי עשו דרכם בארץ הטרשית והשוממה. כבר חלפו שלושה ימים
מאותו יום מר ונמהר, עת התפרקה האחווה; והשמש קפחה על ראשיהם
ביום, ובלילה היו מתהלכים זה לצד זה לקול שירת הצרצרים. בצעדתם
הלילית דימו לראות דמות חמקנית מתגנבת מאחוריהם. הם הוסיפו
ללכת, כשסמי כורה אוזן לשמוע רחשים חשודים. פתאום שמעו קול
לוחש מאחוריהם: "מה יש לו בכיסססים שלו? גנבים קטנים! הם לקחו
מאבו-עמאר המסכן את האוצר שלו. כן, אוצר שלי, אנחנו נתפוס
אותם, ונהרוג את הבגינס הזה. ואז האוצר יהיה שלנו! חמדתי!!"
פרדי וסמי נעצרו במקומם, ופתאום, מבין העלטה, הגיחה דמות שחוחה
ורופסת, ועטה על פרדי לחונקו. סמי קפץ ממקומו, ושלף את חרבו.
"אתה לא תיגע במר פרדי, יצור שפל שכמותך! אלא אם כן תטעם קודם
את מכתו של סמי גמג'י!"
אבו-עמאר נשכב על הרצפה, וייבב.
"כדאי לך מאוד, אבו-עמאר, שתניח אותנו לנפשנו או שתטעם את
טעמה של 'עוקץ'!" אמר פרדי בקשיחות.
"אל תפגעו באבו-עמאר, ססיונים קטנים!" ייבב אבו-עמאר. "אנחנו
לא רוצה לראות חרב של בני-לילית. אבו-עמאר לא מסוגל לפגוע
בזבוב!"
פרדי החזיר את עוקץ לנדנה, ואמר: "אבו-עמאר? ואולי קוראים לך
יאסר?"
"כן, כן, זה היה שמנו פעם," גמגם אבו-עמאר במבט זגוגי משהו.
פרדי נאנח. "מה נעשה איתו?" שאל את סמי.
"צריך להרוג אותו, אדון פרדי! הוא זומם לרצוח אותך!"
"ובכל זאת אני חס על הברנש הזה. גורלו דומה לשלי," מלמל פרדי
לעצמו. אז פנה אל אבו-עמאר בקול סמכותי: "הישבע, יאסר, שלא
תנסה לפגוע בנו לרעה. ותהיה לנו מורה דרך מהימן."
"כן, כן, יאסר יוביל אתכם, ילדים רששעים ונחמדים, בדרכים שהוא
מכיר... היישר אל עיראק."
"הישבע, יאסר! הישבע באוצר!"
"מה? כן, כן, אנחנו נישבע על האוצר."
"באוצר, יאסר, ב - אוצר!"
"כן, כן, אנחנו נישבע ב... באוצר. יאסר טוב. הוא מראה לאדון
דרכים חדשות..."
סמי נזדעף. "משום מה, כל זה לא מוצא חן בעיני," אמר.

אבו-עמאר הוביל מעתה את פרדי ואת סמי בדרכים שידע. והוא ידע,
משום שהיה במקומות האלה לפני שנים. התשוקה למסבחה כה עזה
הייתה, עד שהובילה אותו לשם בייאושו. ועתה הוביל אותם דרך
ביצות המתים. אותן ביצות נקראו כך כייוון שבתוכן נחו עשרות
מתים, שפניהם ניבטו אליהם מבעד למים העכורים.
"הזהר, אדון נחמד! אל תתקרב לביצות האלה..."
"מה הן הביצות האלו?" שאל סמי, שחשש לגורל אדונו.
"אלו הן ביצות המזכירות את 'ביצות בצרה'. קבר אחים הוא זה;
ואומרים שבלילה הם נוקמים את מותם בכל מי שעובר כאן. אז מהרו,
ססיונים טיפשים! בואו כבר! האוצר מחכה..."
הם התקדמו כל הלילה, ובבוקר פרשו לנוח; כי אבו-עמאר ירא את
הפרצוף הצהוב, כלשונו, אותה שמש שהציקה לו כשהיה יוצא
ממאורותיו שבתוניסיה ובלבנון. סמי לא סמך על אבו-עמאר, ופקח
עין בשעה שפרדי ישן. אך עייפותו הכריעה אותו, והוא החל
לנמנם... עד שנרדם. כעבור שעתיים הקיץ לקול המולה. הוא ניגש
לברר את העניין, והנה, ראה בעמק שמתחתיו שני צבאות קטנים
נלחמים ביניהם.
גם אבו-עמאר נבהל.  "מהר! מסוכן פה, בואו נברח! יאסר הטוב יראה
לאדון דרך אחרת."
הם פנו אחורה, אך לא הצליחו להתרחק הרבה, וכבר תפסו אותם שלושה
אנשים עטויי שכפ"צים ותופסי נשק.
ואבו-עמאר נעלם.

החיילים הבריטים החלו מחזקים את הביצורים בארמון בקינגהאם,
ומשפצים את החומות. הנסיכים וויליאם והארי הובילו נשים וילדים
למקום מבטחים, ואלה, מצידם, חששו מפני בליץ נוסף על לונדון.
צ'ארלס וקמילה רכבו על סוסיהם, וחילקו פקודות. המלכה אליזבת
רכבה על קורקינט, וחילקה תה. ואילו בליירודן היה מתייעץ אותה
שעה עם דיין.
"מה אתה חושב שצריך עוד לעשות?" שאל.
"שלח כוחות שריון וחיל אוויר," ייעץ דיין.
"אני לא חושב שזה מתאים," אמר בליירודן. "הם באים עלינו
לכלותינו, אך טנקים בארמון זה רעיון גרוע."
עוד הוא מדבר, והנה התקרבה לארמון סיעה ענקית של טרורקים של
'אל-קאעידה', והם חמושים היטב. לגולס תפס עמדה על החומה
המזרחית, דורך את קשתו בידו. גימלי נעמד לצידו. דיין ובליירודן
תפסו עמדה קדמית. אך ינדלף נעלם. כבר בליל אמש פנה ללכת,
ב"שליחות דחופה," כך אמר. שני המחנות ניצבו עתה זה מול זה. היה
אפשר לחתוך את המתח בחרב.
פתאום נורה חץ ראשון לחלל האוויר. ודיין החל לשיר:
"פם. פם פם פם. פם פם פם. פם פם. פם פם
היה אז אותו יום שני במלחמה ברוהנגליה. האופק החוויר במזרח.
התנהל קרב עקשני, קטלני. הטרורקים נלחמו בעקשנות. זה היה יעד
מבוצר בצורה בלתי רגילה. בשלב מסוים של הלחימה חדרו שתי פלוגות
של טרורקים דרך התעלות הסודיות, ופרצו את החומה המזרחית. לקחתי
איתי כוח מצומצם, ועלינו למעלה. לא ידעתי היכן האחרים, כייוון
שגימלי נבלע בהמון והקשר עם בליירודן ניתק עוד בתחילת הקרב.
באותו רגע חשבתי שכמה נהרגו.
בשתיים, שתיים ושלושים/ נכנסנו לימים קשים/ של התרוצצויות
חובשים/ על חומות ארמון בקינגהאם/
מול חרבות, חיצים שורקים/ וחניתות של טרורקים/ השריונים נורא
דקים/ מול חומות ארמון בקינגהאם/
פם. פם פם. פם פם פם. פם פם .פם פם.
הבוקר כבר חלף, והשמש סנוורה את עינינו. חששתי שהטרורקים ינצלו
את הרגע ויתקיפו אותנו מלפנים. מישהו היה צריך לעלות למעלה
ולהשגיח. לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב, שלחתי את לגולס. לגולס
לא היסס לרגע, עלה למעלה והשקיף בעיניו הרואות למרחקים עד
לתמזה. באותו זמן ניהל גימלי קרב עקשני עם ברכי הטרורקים.
לגולס היה מחפה מלמעלה, ומניף את דגל צבעי הקשת. אנחנו טיהרנו
את הבונקרים מבפנים, עד שנפגע בראשו מכדור תועה של מייקל אואן
מאצטדיון 'סטאמפורד ברידג'', ונפל פנימה.
ירדנו אל התעלות/ ולא שאלנו שאלות/ כי פלוגותיהם שוב עולות/ על
חומות ארמון בקינגהאם/
אולי היינו אריות/ כי לא היו כל אשליות/ שבליץ יחזור ובעיות/
מחומות ארמון בקינגהאם..."

"הס!" רעמה בקולה מלכת רוהנגליה, והרימה את ידה. הביג-בן בישר
על השעה ארבע אחה"צ. "זה הזמן לשתות תה עם עוגה אנגלית. או
ביסקוויטים."
שתי המחנות נעמדו, ונתהססו.
"מי רוצה תה עם דבש ומי עם לימון ומי עם חלב?"
"דבש," אמר טרורק אחד.
"חצי-חצי," אמר בליירודן.
הם ישבו, אפוא, על הרצפה, ולגמו תה בריטי מעשה ידה של המלכה.
"הו!" נאנחו מפעם לפעם. מוסיקת רקע נעימה ליוותה את שעת התה
המסורתית, ולגימותיהם הקולניות נשמעו היטב בדומייה שנשתררה.
הביסקוויטים נעלמו בזה אחר זה, והתה המהביל הוערה אל קיבותיהם.
לבסוף ליקקו את שפתותיהם, וחזרו לזירה. ההמולה שוב הייתה רבה,
וחרבות התברקו. דם הותז בארמון, ודיין המשיך:

"פם. פם פם פם. פם פם פם. פם פם. פם פם.
התה היה מתוק מאוד/ בלי נענע זה לא זה, לא סוד/ לא פלא שלא
ביקשנו עוד/ על חומות ארמון בקינגהאם
חזרנו אל התעלות/ אל הכוכים והמסילות/ ומלמטה בקעו קולות/ אל
חומות ארמון בקינגהאם/
באותו רגע מצאתי את בליירודן קוטל טרורק גדול בחרבו. שלפתי את
אנדוריל, ונלחמתי לצידו. לגולס שילח חיצים רבים מאשפתו, וכמעט
נגמרו לו כולם. גימלי זינק על החומות, ועט בקרדומו על הטרורקים
שניסו לעלות עליהן. סולמות-סולמות השעינו הטרורקים על החומות,
וכך עלו עליהן. כשהכול כבר נראה אבוד ניגשה המלכה אל החומות,
ושיחררה בשורה ריחנית לאוויר העולם. הסולמות נפלו, בעוד
הטרורקים מטפסים עליהם.
פם. פם פם פם. פם פם פם. פם פם. פם פם".
יונים עלו מן הגבעה/ השמש במזרח שקעה/ והמלכה ברגלה רקעה/ על
חומות ארמון בקינגהאם/
מול בונקרים מבוצרים/ וטרורקים ואחרים/ רכבו לפתע בחורים/ אל
חומות ארמון בקינגהאם/
פתאום, כשכבר שקעה השמש, הופיעה דמות זוהרת בלובן. ינדלף דהר
מראש הגבעה, רכוב על גבי סקדופקס, ואיתו רוכבים כאלף תופסי
חרב. בליירודן ואני הגחנו מהצד השני, הקשתים ירו חיצים מלפנים
ומאחור התגבשה צללית מפחידה ומאיימת במרחקים, שאף אחד לא ידע
מה טיבה. נדמה היה כאילו מאות ציפורים חגות באוויר. מה זה?
שאלנו, ולאף אחד לא הייתה תשובה. הורדתי בדרמטיות את הרטייה
מעל עיני, החזקתי את קסדתי בידיי, השקפתי למרחק ואמרתי בקול
סמכותי:
פם. פם פם פם. פם פם פם. פם פם. פם פם... אואו... פם פם פם. פם
פם. פם פם..."  

"מי אתם, ומה אתם עושים כאן?" שאל האדם בתקיפות את פרדי ואת
סמי.
פרדי הבין שאין טעם להסתיר הרבה. "אנחנו הולכים לעיראק בשליחות
דחופה," אמר. "יצאנו לדרך תשעה, אך נותרנו רק שנינו."
"עם מי יצאתם?"
"יצאנו לדרך ארבעה ילדים ישראליים עם ינדלף הקוסם, טרומפלדור
הנוטר, לגולס בן-הלילית, גימלי הגמד ובושומיר מגונדוריקה."
פני האיש נשתנו באחת. "הכרתם את בושומיר? ההיית לו ידיד?"
"אה...כן, מבחינתי."
"אני הוא  ג'ב בושופיר, אחיו. הלוא תדעו כיצד מת?"
"בושומיר מת?!" תמה פרדי. "אני לא... לא ידעתי..."
"בתור ידיד ציפיתי שתגיד לי אתה כיצד הוא מת," אמר בושופיר.
פרדי נאנח. "חבורתנו התפצלה לפני מספר ימים..."
והנה, בעודו מדבר, נפלה המסבחה מכיסו (כייוון שמישש אותה בכיסו
כל אותה העת). בושופיר מיהר להרימה.
"אה! אז זוהי מטרת שליחותכם!" אמר, ועיניו ברקו. "אתה הוא
נושא המסבחה הזוטון!"
פרדי נתחלחל, ובושופיר המשיך. "איזו עוצמה וכוח אוכל להביא
לאבי אשר בגונדוריקה. כמה הוא זקוק לה עכשיו."
"המסבחה הזו רק תשבש את דעתך!" נצטעק סמי. "הנח למר פרדי לבצע
את שליחותו לבדו."
"רק הוא לבדו?"
"רק הוא ואני."
"באמת? ומה עם אותו ברנש חמקן שנכנס עכשיו לבריכה האסורה?"
שאל בושופיר, והצביע על אבו-עמאר, שהשתכשך באגם שלמרגלות
המקום, ומלמל: "דגים, דגים נחמדים. נותנים לנו חוזק לעיניים.
כן, אוצר שלי, ליאסר המסכן נשארו הדגים..."
"הוא היה לנו מורה דרך," מיהר פרדי להשיב. "אנא, אל תפגע בו
לרעה."
"הוא מאוד מסוכן. ורמאי," אמר בושופיר. סמי הנהן בראשו.
"ובכל זאת הנח לו."
"טוב, אם זה רצונך. רק הזהר! זו בקשתי."
"אבל עוד לא אמרת מה אתה הולך לעשות איתנו," אמר פרדי, והוסיף
בשמץ תוגה: "ועם המסבחה."
"המסבחה היא של מר פרדי!" נצטעק סמי. "המועצה הטילה עליו
לנושאה. ואם אתה רוצה לדעת כיצד מת אחיך, דע לך שהוא ניסה לקחת
את המסבחה בכוח מפרדי. המסבחה שיבשה את דעתו, עד שהיה מוכן
לרוצחו נפש!"
בושופיר נשם עמוקות, ועיניו העצובות כמו שקעו בחלום רחוק. "זה
בסדר," אמר לבסוף. "ממילא לא התכוונתי לקחת ממך את החפץ הזה.
תועלת רבה לא תצמח מכך. אני מניח לך לעבור; וקח גם את מורה
הדרך שלך, אם כי אני לא ממליץ לך להיעזר בשירותיו. ערמומי
הוא."

"תמה המערכה ברוהנגליה," אמר ינדלף. "אבל היה זה רק קרב אחד
במלחמה. ועתה ברצוני ללכת לאפגניסגרד כדי לקחת דברים עם
אוסרומן. מי בא איתי?"
"אנחנו נבוא איתך," אמרו דיין, לגולס וגימלי.
"וגם אני אצטרף אליהם," אמר בליירודן. "ברצוני להיפגש פנים אל
מול פנים עם מי שהכריז עלי מלחמה."
מלווים במספר פרשים יצאו החמישה לאפגניסגרד, אל מעוזו של
אוסרומן בקאבול. אך מה זה? ענפי השיחים מלבנון עטו בחמת זעמם
על מערותיהם של אוסרומן ושל הטרורקים מ'אל-קאעידה' בריח משכר
(ומשקר). ניחוח העלים היה להם כחרב פיפיות, שכן כשיצאו
ממאורותיהם התנפלו עליהם הענפים, והבריחו אותם משם. הענפים
חוללו במקום שמות, והחריבוהו כליל; אך אוסרומן ברח. בחופזה נס
מהמקום; וזואהרי לשון-נחש, המסית מהמסגדים, ליווה אותו
במנוסתו.
"מן הסתם ברח למאורה אחרת, טובה מזאת למסתור," אמר ינדלף,
כשקרב אל המקום.
"אוהו! הנה אתם, בטלנים קטנים!" קרא גימלי בפליאה, כשראה את
אימרי ואת פפי. "מרדף נאה ערכנו אחריכם, והנה אתם יושבים
וזוללים. ומה זה, חי פטיש וצבת, מעשנים?"
"עשב מן המשובחים שיש," אמר פפי.
"אבל מה גדולה השמחה לשוב ולראותכם בריאים ושלמים," ציין
לגולס.
"קומה, השוטה לבית טוק!" קרא ינדלף. "תן לי את מה שבידך!"
פפי נתהסס, אך הושיט לו בידיים רועדות את הפלנטיר, אותו מכשיר
פלאפון לווייני בעל מצלמה זעירה, דרכה יכול היה אוסרומן להתקשר
עם שאר העולם.
"אז כך הוא קיבל אינפורמציה, הנבל," מלמל ינדלף במבט מהורהר.

הדרך התלולה הייתה קשה להליכה אף יותר בחשיכה שהשתררה. כל
הלילה צעדו ללא אומר, מדדים אך בקושי אחרי אבו-עמאר, שהתקדם
בצעדים מהירים. בבוקר, כש'הפרצוף הצהוב' הציץ, פרשו לנוח.
"אני גווע," אמר סמי. "אולי תהיה יאסר טוב ותביא לנו משהו
לאכול?"
"יאסר תמיד עוזר," אבו-עמאר אמר. "תמיד. למרות שהאדון מרמה
אותו, והילד השני, השמן, מקניט אותו."
הוא הלך, אפוא, לחפש מזון, וסמי נשאר לשמור; ופרדי כבר נרדם.
כעבור זמן חזר, ובזרועותיו כבש. סמי מיהר לבשלו.
"לא! מה אתה עושה?! ססיוני קטן וטיפש!" נבהל אבו-עמאר. "לוקח
כבש טוב ומקלקל אותו! ועוד שם תפו"א!"
סמי שיסה אותו. "אולי תהיה מועיל יותר ותביא גם ירקות, ואורז
וביצים?"
"כמה ביצים?"
"כמה שיש! ותביא גם שום..."
"יאסר לא מביא שום דבר. אנחנו אוכלים אותו נע! ושמים הרבה
חריף..."
לא עזרו יבבותיו של אבו-עמאר, וסמי, לאחר שסעד את ליבו (וכיבד
כמובן את פרדי), פרש לישון. פרדי, שתורו היה לשמור, ישב
נים-לא-נים, ולבסוף נרדם.
"ילדים סססיונים רששעים!" לחשש אבו-עמאר. "אדון רמאי! לוקח את
יאסר לצציידים..."
אבו-עמאר ניהל ויכוח עם עצמו, או יותר נכון עם דמות אחרת
שהתגלמה בו. מעין פיצול אישיות, שסמי כינה: הסרחן והחמקן.
- "תהרוג אותו! תהרוג אותו ותיקח את המסבחה," אמרה דמות
ה'סרחן' בקולו.
- "אבל נשבענו באוצר!" השיבה האחרת.
- "האוצר שייך לנו! אנחנו מצאנו אותו! תפוס את הגנב וחנוק
אותו! אבו-עמאר."
- "אבל יאסר טוב משרת את האדון. הוא הבטיח. הוא יוביל אותו
בדרכים חדשות, ויחיה איתו בשלום ובביטחון. כי האדון ישחרר אותו
לחופשי."
- "אדון רשששע! בגינס גנב! האוצר שייך לנו. לנו! אל קודס
א-שריף. אנחנו נחזיר את חמדתי ונהיה כמו חאג' אמין אל חוסייני,
וכולם יצדיעו לאבו-עמאר הגדול."
- "אבל יאסר טוב הבטיח, הוא נשבע באוצר."
- "אנחנו שששונאים את האדון! הוא גנב לנו את האוצר. אל קודס
א-שריף. הרוג אותו! נוביל אותו במדרגות... מעלה-מעלה במדרגות
המפותלות והארוכות ו... שם היא מחכה. היא תמיד רעבה. היא תאכל
אותו חי! אך לפני זה תפשיט את בגדיו, ולאבו-עמאר יישאר האוצר.
חמדתי! כן, אוצר שלי, ניקח את האוצר והוא ישוב להיות שלי.
שלי!"
-"שלנו."
- "כן, כן, התכוונתי שלנו. אבו-עמאר. אבו-עמאר."
הוא התקרב אל השניים, והעיר אותם בהתלהבות: "תתעוררו, תתעוררו,
תתעוררו מהר, ישנונים. חייבים להמשיך..."