היה זה ערב יום העצמאות ה-54 במספר במדינת ישראל. הכל שקדו על
ההכנות האחרונות למסיבה הגדולה. מטעמים ותקרובות שונות הוצעו
על הדוכנים; בימות בידור הותקנו לרוב וזאטוטים זבי-חוטם פצחו
ברינה, מנופפים בדגלי הלאום הקטנים. במעלה הדרך רצו אחרי זקן
הרכוב על עגלה. זקן ארוך ולבן כשלג היה לו, לזקן. הוא לבש
גלימה אפורה וארוכה, אחז במטה עץ ולראשו חבש כובע ארוך ומחודד.
עיניו המלוכסנות נצצו באפילת הלילה. את זיקוקי הדינור שהפריח
בדרכו לא ישכחו תושבי כפר שמריהו זמן רב: זיקוקין מרהיבים
ביופיים בדמות דרקון גדול ובצורת סוסי פרא ולהקות ציפורים.
מחזה כמו זה היה נדיר איפוא במושב השקט.

הזקן, ינדלף שמו, התקדם במעלה השביל היישר אל הווילה המפוארת
של משפחת בגין. אותה שעה ישב פרדי בגין בסלון הגדול שבביתו,
וצפה בטלוויזיה בטקס המועבר ישירות מרחבת הכותל בירושלים. מה
רבה הייתה השמחה כשראה פרדי את ינדלף, הקוסם היפני. זה זמן רב
שלא שמע ממנו דבר, והיה תוהה בינו לבין עצמו מדוע זה לא שב
להתראות עימו. והנה, עמד הקוסם הזקן בפתח ביתו, פניו מחויכות
אך עיניו קודרות.
"כן, אני יודע שחיכית לי יותר מן הדרוש," אמר ינדלף. "אך עליך
להבין, פרדי בגינס, דברים רבים עיכבוני בדרכי."
פרדי היה נראה כמעט תמיד בציבור בחברתו של סמי הגנן שלו, עד
שקראו להם לעתים בשם אחד - בגינסמי. רבים השמיטו את ה- "עמי"
מהשם, וכך יצא שנקרא שמו ברבים - בגינס. פרדי בגינס. זה לו
ימים רבים שהיה פרדי חוזר ומשנן את ההפטרה שהיה עליו לשאת בבר
המצווה שלו. עזר לו בכך סמי הגנן, שהיה בגילו של פרדי. הוא החל
לעבוד אצל בגינס כבר מגיל צעיר ומאז התיידד איתו, אך למרות זאת
קרא לו עדיין "אדוני". השהייה בבית הגדול בכפר שמריהו הייתה
לו, לסם, בחזקת פלא, והוא בירך על כך מידי יום ביומו.

 ב- 22 בספטמבר חגג פרדי 12 סתווים. באותו יום פגש בינדלף
לראשונה. בתחילה היה הקוסם היפני משעשע אותו במעשי כשפים, אך
בהמשך פגישותיהם המועטות נראה הקוסם מודאג. פרדי חש שדבר זה
נוגע למסבחה שלו, אף כי לא אמר דבר. ברשותו של פרדי הייתה אותה
מסבחת כשפים המעלימה מעין צופיה כל מי שעונד אותה. הוא נהג
להשתעשע בה מול עיניהם הנדהמות של ידידיו הטובים, אימרי ופפי,
וכמובן סמי. בבית הספר היה נעלם כשהיה עליו לפתור תרגיל על
הלוח, במשחקי כדורסל נע הכדור מעצמו (?) ובמשחק המחבואים תמיד
ניצח. אך עתה היו הימים אחרים. אותה מחשבה ראה בעיניו של ינדלף
באותו ערב יום העצמאות.

 למחרת היום היה הבוקר פסטורלי ונעים. השמש החמימה ליטפה את
הפרחים והעצים ירוקי-העד בגינתו של פרדי. ינדלף, שלן אותו
הלילה בבית שבכפר שמריהו, נוח היה לדבר עתה על הדברים שהעכירו
את שלוותו בליל אמש.
"פרדי, הזוכר אתה את יום הולדתך עת באתי אליך לראשונה?" שאל
ינדלף.
"בוודאי," ענה פרדי. "איך אוכל לשכוח? את מעשי הכשפים שלך ואת
מראך האדיר ביום ההוא, גבותיך העבותות ועיניך המלוכסנות. וזקנך
הארוך... נורא השתעשעתי ממך אותו יום."
"אבל אני כלל לא הייתי משועשע. בעומק ליבי ידעתי שמרה היא
השעה."
"למה אתה מתכוון?" תמה פרדי.
ינדלף נאנח. "ההתקפות הנוראות על שני הצריחים של מינס-ניויורק
בגונדוריקה וההתקפה על הפנטגון היו פרי מוחו הקודח של אוסרומן
בן-לאדן המרושע. בעבר הייתי לו רע וידיד, אך מאוחר יותר גיליתי
ששינה פניו. לצערי  גיליתי זאת מאוחר מדי. חושד אני שהוא משתף
פעולה עם האויב. אך סבורני שהמסבחה אשר בכיסך, פרדי, יכולה
לשנות את הכל."
פרדי נתחלחל. "למה כוונתך?" הוא שלף מכיסו את המסבחה. כה זוהרת
הייתה באור היום, בנויה 33 חרוזים עגולים ושחורים, ועם זאת יש
ששינתה צבעה לירוק כהה או לכחול בוהק.
"פרדי, כיצד מצאת את המסבחה הזאת?" שאל ינדלף.
פרדי לא הסיט את עיניו ממנה. "מצאתי אותה במסיבה כלשהי כשהייתי
בן חמש," אמר.
"אז תן לי לספר לך יותר על כך, פרדי. עוד מעט אתה עולה למצוות
וכבר מסוגל להתמודד עם אמת כמו זאת. במשך שנים חקרתי את קורות
המסבחה. תנני ואספר לך הכל, אך תחילה שב נא."
הוא הגיף את הוילונות, והחדר כולו עומעם. רק האש על כיריית
הגז, שטיגנה את חביתת הבוקר, האירה את החדר.
"המסבחה שאתה מחזיק בידך הינה מכושפת," אמר ינדלף. "ולא רק
משום שהיא מעלימה את העונד אותה. מימים ימימה היא קיימת,
ונוצרה לרוע. האחרון שהחזיק בה היה סדאמורון אשר בעיראק. כאשר
תקף חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני איבד אותה סדאמורון,
וחשב שאבדה לנצח. אך לא כן. מצא אותה מורד כורדי וברח איתה
בלהיטותו מגבולות עירק, היישר אל טוניסיה. שם הותקף ע"י
שודדים, והופל לנהר. כעבור שנים מצא את המסבחה בנהר אדם הקרוי
אבו-עמאר. המסבחה שינתה אותו, עיוותה את גופו ומחשבתו והבריחה
אותו למערות. במשך שנים החזיק בה עד שבא לשם יצחק רבין, ראש
ממשלת ישראל דאז. הוא בא לשם בתחפושת ונקלע למערה שבטוניסיה,
שם מצא את המסבחה. אבו-עמאר רדף אחריו וניסה לרוצחו נפש, אך
כשל. הוא עקב אחריו עד לישראל, שינה את שמו ליאסר והתקרב אליו
כמה שיותר על-מנת לזכות בה בסופו של דבר. אך המסבחה אבדה. ב-
26 באוקטובר 1994, בטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן. ומי מצא
אותה? נכון, אתה. ילד בן 5 היית אז ולא שיערת את כוחה של
המסבחה. גם אני לא ידעתי אז את כוחה. מסוגלת היא להעניק כוח
עצום לעונד אותה, שליטה, עוצמה רבה. ובסופו של דבר להופכו
ליצור זדוני ולגרום לאפילה בעולם.
"כעת, משגילה סדאמורון שהמסבחה נמצאה הוא מבקש אותה בכל
מאודו, וכבר שולח שליחים שיתורו אחריה ביבשת. וכבר שמע את השם
'בגינס' ואת שם המקום 'כפר שמריהו'".
"בגינס! כפר שמריהו!" נצטעק פרדי. "למה המסבחה הגיעה לידי,
למה? הבה נשליכה או... או נשמידה!"
"אינך שומע את שאתה מדבר, פרדי בגינס," אמר ינדלף. "והיה
ונשליכה הדבר יהיה לנו לרועץ כי האויב יניח את ידו עליה במוקדם
או במאוחר. ובאשר להשמדתה... נסה נא!"
פרדי הוציא את המסבחה מכיסו ונתכוון להשליכה לכיריית הגז, אך
לתדהמתו גילה כי החזירה לכיסו. ינדלף צחק צחוק קודר.
"רואה אתה," אמר חרש. "אינך יכול להיפרד מעליה ואפילו אתה
מודע לסכנות הרבות שהיא אוגרת בתוכה. כן, זהו כוחה - לשעבד
אליה את המחזיק בה." הוא אחז במסבחה, וזרקה לאש. פרדי החניק
צעקה וינדלף הוציאה מן האש.
"צוננת היא," אמר. "והנה, רואה אני כי חרוטות מלים כלשהן
מכיוון ששהתה באש."
"מה כתוב עליה?" שאל פרדי.
"רשום עליה באותיות דקות חלק מתוך שיר עתיק ומוכר:
מסבחה אחת למשול בכולן/ מסבחה אחת למצאן/
מסבחה אחת להשיב את כולן/ באופל לכבלן/
בארץ עירק, שם רובצים הצללים."
פני ינדלף קדרו. "פרדי, פה לא יעזרו מטוסים וטנקים. זוהי
שליחות של אדם אחד - לצאת אל עיראק ולהשמיד את המסבחה. כי רק
בהר הגזירה שבעיראק תישמד המסבחה. יש לך זמן נתון, בגינס. כל
מה שאתה צריך להחליט הוא מה לעשות איתו."
הוא ניגש אל החלון והסיט את הוילון. פרדי ישב בשקט זמן מה,
בוהה בחלל. לבסוף נשא עיניו, ואמר: "עצם שהותי בכפר מסכנת את
כל הסובבים אותי. אם כוחותיו של סדאמורון כרוכים אחרי, אצא
אפוא אל השליחות לבדי."
ינדלף הביט בו ברוך. "נער אמיץ אתה, פרדי," מלמל. "יכול אתה
להכיר צבר היטב וגם אחרי שנים מאה ישוב ויפתיעך."
לפתע שמע רשרוש מן הגינה. הוא זינק אל החלון ושלף דרכו נער
שמנמן. "סמואל גמג'י!" הרעים בקולו. "איך אתה מעז לצותת?!"
"אני לא מסתת. אני לא יודע לסתת, אם אתה מבין על מה אני
מדבר," גמגם סמי בפחד. "אנא ינדלף, אל תהפוך אותי לשישליק או
למשהו אל-טבעי..."
פרדי צחק. ינדלף הביט בנער, ואמר: "בתור עונש יהיה עליך
להתלוות אל אדונך במסעו!"
סמי קפץ משמחה. "באמת, מר ינדלף! הרי זה נפלא... לבוא עם אדון
פרדי אל האופל..."

 למרות שהשליחות הייתה דחופה היא נדחתה בכמה חודשים. פרדי לא
רצה שיציאתו מהכפר תיראה חפוזה ותמוהה, ובצדק. כמו-כן העיב צל
כבד על ליבו ככל שהלך וקרב מועד היציאה, ושוב לא עניינו אותו
כל אותם מותרות שהיו לו בשפע בביתו הגדול והמפואר. התאריך היה
ה- 22 בספטמבר, הוא יום הולדתו ה- 13. וביום הזה, אחרי המסיבה
הגדולה, אמר לכולם שהוא נוסע ליורודיסני, מתנת בר המצווה מאת
הוריו. בלילה ההוא כיתף תרמילו ויצא ביחד עם סמי אל הלא נודע.
הם לא הרחיקו לכת וכבר ראו מאחוריהם את אימרי ואת פפי רצים
לעברם ותרמיל על גבם.
"מה אתם עושים כאן?" שאל פרדי.
"אנחנו באים אתכם, ממזרים שכמותכם," השיב פפי. "כלום חשבתם
שתצליחו לחמוק מאיתנו?"
אימרי חייך חיוך רחב. "יודעים אנו היטב את מטרת שליחותך."
פרדי נדהם. "האומנם? באיזו שליחות מדובר?"
"המסע להחזרת הטבעת," השיבו בביטחון. "אנחנו יודעים שיש איתך
טבעת שגנבת." פרדי הסתכל על הטבעת הענודה לאצבעו, טבעת רגילה
לכל הדעות אשר אותה מצא לפני שנים."
"לא גנבתי! מצאתי אותה!" התגונן.
"גנבת, מצאת, מה זה משנה. עכשיו יש לך נקיפות מצפון ואתה רוצה
להשיב אותה לחנות 'שרה טבעות בע"מ'. שרה בוודאי תשמח."
פרדי וסמי הביטו זה בזה. "אינני יודע על מה אתם מדברים," אמר
פרדי. "אני לא מחזיר לא טבעות ולא נעליים."
"ובכל זאת נבוא איתך," התעקשו השניים.
"לא ולא! זוהי שליחות רצינית... כלומר, מסע... טיול."
לא הועילו הפצרותיו הרבות ומהר מאוד מצא את חבריו משתרכים
מאחוריו, ושרים שירי לכת. הם שמו פעמיהם לכיוון מזרח. בדרכם
עברו את הערים הגדולות; חצו כפרים נידחים; חורשות ומטעים;
דרכים סלולות ולא סלולות; גאיות וצוקים; גבעות ומישורים.

ביום השלישי למסעם נחו על אם הדרך למרגלות גבעה הסמוכה לכפר
כאסם, מתקינים עצמם ללינה במקום. אימרי ופפי הלכו לחפש פטריות
בחורשה. פתאום הבחין פרדי בדמות פרש מוצל על גבי סוס שחור.
הפרש התקרב והם לא יכלו לראות את פניו, ולא מפאת החשיכה. פניו
היו מוסתרות תחת ברדס שחור, והוא כמו רחרח אחריהם. פחד-פתאום
אחז בפרדי, והוא נתקף תשוקה עזה לענוד את המסבחה אך בו בעת
התנער הפרש ורכב משם והלאה.
"זה שליח של סדאמורון שבא מעירק," לחש פרדי לסמי. במהלך הימים
הבאים נהגו ביתר זהירות ובלילות הציבו משמר. אימת הפרשים
השחורים רבצה על ליבם בעומדם ובשוכבם (וכבר הבחינו בשלושה
פרשים כאלה על אם הדרך). אימרי ופפי, מצידם, דומה כי לא פחדו
כלל, והיו מתהלכים כחולמניים וחיוך על פניהם. ביום השמיני
למסעם הגיעו לגבולות הארץ עם ירדן. בכניסה לארץ ירדן עמדו שני
שומרים חמושים.
"ציפור! ציפור!" צעק אימרי.
"איפה?" שאלו השומרים, מביטים אנה ואנה. חיש חצו הארבעה את
הגבול.

הערב כבר ירד והם התהלכו בדרכם בלאט. עוד הם צועדים ברחובות
השוממים והנה מולם פונדק בצידי הדרך. הם עמדו שעה ארוכה,
מתלבטים אם להיכנס. קולות צחוק בקעו מתוך הפונדק.
פרדי שאף את אויר הערב לריאותיו. "ניכנס פנימה," אמר.

 הפונדק "הגמל המכרכר" היה עמוס לעייפה אותה שעה. עשרות אנשים
ישבו שם לאחר יום עבודה מפרך (למרות שחלקם הגדול היו מובטלים)
ושתו לשוכרה, עד כי לא הבחינו בזרים. אור צהוב מילא את המקום
והיקנה הרגשת חמימות וביתיות.
"מה תשתו?" שאל בעל המקום את הארבעה, משהסבו אל השולחן.
אימרי, שידע מעט ערבית מהסרטים בימי שישי, אמר בערבית רהוטה:
"שוקו."
הברמן השתומם. "יש לנו גולדסטאר, קרלסברג, היינקן, וודקה,
ויסקי, יין, רדבול, נאזגול," אמר. "לא, בעצם נאזגול אין לנו,"
הוסיף במבט מהורהר.
אימרי הסתכל עליו בעיניים פיקחיות, ואמר: "שוקו." הם הצליבו
מבטיהם שעה ארוכה במבט מהורהר, ואימרי התנשם בהתרגשות. המוזג
בלע את רוקו, משך בכתפיו והלך אל הבר. קולות הצחוק וההמולה
במקום גברו. לאחר ששתו אימרי ופפי החל ראשם להסתובב והם עלו על
השולחנות ורקדו, לקול צחוקם של הנוכחים. פרדי הסתכל על פני
האנשים, ואז נח מבטו על דמות מוצלת של אדם היושב בקרן זווית.
הוא לבש בגדים מרופטים ונעל מגפיים מלומדות מסע. פניו היו
קשוחות, ומקטרת היתה נעוצה בין שפתיו. שערו הכהה הציץ מתוך
כובע ברט בלוע. הוא לא גרע עין מפרדי.
"מי זה שם בפינה?" שאל פרדי את המוזג.
"זה? זה אדם תימהוני ומסתורי מאוד, אני לא ממליץ לך להתעסק
איתו. אני לא יודע מה שמו האמיתי אך הכל מכנים אותו כאן
'הפסען'".
המוזג הלך לדרכו, ופרדי נשאר בהרהוריו. ולפתע כמו ניעור מחלום
אל המציאות, כי אז ראה את אימרי ופפי משתטים וכמעט מגלים את
זהותם וממיתים עליו אסון. הם רקדו על השולחנות, ילדים בני 13
בין יושבי הפונדק מוכי האלכוהול.
"שירו לנו שיר," קראו. ואימרי ופפי, כטוב ליבם עליהם בשוקו,
החלו מזמרים לפי השיר 'חגיגה':

"אימרי הוא מבית טוב, צריך להשתכר ולשתות הרבה/
פפי הוא מבית טוב , מברבר הוא במוח - אז ישתוק הרבה/

אם יגלה על מה הוא חולם/
הוא לא ישאל דבר עליהם/
פשוט יקום ויעלם/
אל תדברו על טבעת/

יש חגיגת/ אולי נלעס איזו גת/ נסניף גם קמח סוגת/ או משהו
דומה לו/
יש חגיגת/ ההוא עושה פה שפגאט/ חושב הוא מקרית גת/ אבל הוא
מכפר שמריהו/
רק האחד ירא לנו איפה כל הגנים/
רק האחד יזרים לכאן גז מגז מזגנים/
הוא אז יצעד לפסגת הרוחות/
מול פרשים שחורים/
יתמודד לבד - זה לא כוחות."

תם הזמר. פרדי חש שהכל נושאים אליו מבטים עוינים ודימה לשמוע
קולות התלחשות. ואז ראה את הפסען קם ממקומו. בו במקום ענד את
המסבחה לידו, ונעלם מעין רואה. כל יושבי המקום קמו מיד בקפיצה
על רגליהם, מבוהלים ונסערים. סמי, אימרי ופפי ברחו לחדר צדדי
ונתקלו מיד בפרדי, שהוריד את המסבחה. אל החדר נכנס במרוצה אותו
פסען, והישיר אליהם את עיניו הנוצצות בברק מסתורי.
"מה אתה רוצה מאיתנו?" זעק פרדי.
"עשית מעשה שטות, פרדי בגינס! לא די לך שעינו של האויב תרה
אחר המסבחה אז אתה גם עונד אותה. אין ספק, בגינס, זה היה מעשה
מטופש ונמהר."
פרדי עמד נדהם. "אין לי מושג על מה אתה מדבר," אמר.
למחרת הובילם הפסען במעלה הדרך. לאחר שנודע להם שהוא חברו של
ינדלף ושמעו את דבריו חשבו כי מוטב יהיה אם ילכו אחריו, יהיה
אשר יהיה. הוא הובילם בדרך טרשית ושממה אל עבר פסגה גבוהה,
והיום היה ה- 5 באוקטובר.
"אדון פסען, מדוע יש לך רק יד אחת?" שאל פרדי כשאצו אחריו,
מנסים להדביקו בקצב הליכתו.
הפסען נאנח. "אנחנו הנוטרים," אמר, "נוטים להתחלף כל הזמן.
אנחנו שומרים עליכם מבלי שתשימו לב לכך. כל פעם מישהו אחר. אבל
אני הוא ארגורן בן ארתורן ואני נוהג להחליף דמויות בעצמי...
יום אחד תבינו."
"אז מי אתה עכשיו?" שאל סמי.
"היום אני טרומפלדור," ענה טרומפלדור.

למחרת הוסיפו ללכת, משתמרים מפני הפרשים השחורים. אלא שבלילה,
כשהגיעו לפסגת הרוחות, הגיעה ההתקפה לה ציפו כל העת ומפניה
חששו. חמישה פרשים שחורים תקפום אותו לילה. מנהיגם רץ הישר אל
פרדי,  והציג לפניו את כף ידו. על כף ידו קועקע דיוקנו של...
עמנואל הלפרין. פרדי הסתכל על היד במבט מפוחד, ופלט צעקה קורעת
לב. אותו זמן הניס טרומפלדור את הפרשים בלפיד בוער שנפנף בידו
האחת. הפרשים נסו, וטרומפלדור אץ אל פרדי.
סמי רכן מעליו, מייבב בבכי. "אדון פרדי, מה הם עוללו לך?"
"זה גרוע כמו שחשבתי," אמר טרומפלדור בחלחלה ומישש את הפצע.
"הם היכו אותו במכת הלפרין. אם לא נעשה דבר הוא יהפוך תוך זמן
מועט לעמנואל הלפרין."
"הרי זה נורא!" ייבב סמי. פרדי פירפר על האדמה, מחרחר בבהלה.
"אוי, לא! לאט לאט הוא נהיה חיוור יותר ויותר..."
"הצפיתם בסרטו המשובח של הבמאי הפולני דוויז'נק, 'פיצוחים'?"
שאל פרדי חרש. "מסופקני שלא, אך אם כן אוצו אל הסינמה ותגלו
שזה לא מוקרן שם. אך באוניברסיטת 'בן גוריון' ניתן למצוא..."
"מהר, צריך לעשות משהו!" נצטעק סמי.
"זה פצע שאין בכוחי לרפא," אמר טרומפלדור. "אך צמח 'אתלס'
יכול לעכב את הסימפטום לזמן מה."
"אנחנו נלך לחפש את הצמח הזה," קראו אימרי ופפי בהתלהבות.
"לא!" שיסעם טרומפלדור. "אני אלך ואביא אותו. חכו נא לי כאן,
ואשוב."
הוא עזב את המקום במרוצה בעוד פרדי מפרפר בין חיים לעמנואל.
"החשקה נפשכם במעט מחול מודרני?" שאל פרדי. אימרי ופפי ענו
בהתלהבות.
סמי זעם. "שקט, מטומטמים! אתם לא רואים שיש לו מבטא צרפתי כבד?
הוא חולה אנוש!"

ופתאום, כמו משום מקום, הופיעה זוהרת דמות נשית עוטה לובן על
גבי סוס לבן. כה יפה ואצילית הייתה, ונראתה כנסיכה מהעולם
הקדום.
"אני היא מרים אונדומיאל. בוא פרדי, ואשא אותך עימדי.
"הנה שרי רז. ספרי לנו על תערוכת האימפריאליזם של גראדילדי
בפראג," ביקש פרדי.
חיש קל נשאה אותו אונדומיאל על סוס הצחור, אל המרחקים.

 פרדי התעורר מתרדמתו במיטה רחבה ונעימה.
"בוקר טוב! והוא הבוקר ה- 24 באוקטובר," אמר ינדלף.
"ינדלף!" קרא פרדי בהפתעה. "איפה היית כל הזמן?"
"בהמון מקומות, בגינס. אבל עכשיו אין זמן לשאלות, אתה צריך
לנוח; דע רק שאתה בידיים נאמנות. נמצא אתה בארמונו של עבדאללה
מלך ירדן."

למחרת בבוקר נערכה מועצה בארמון. פרדי התהלך אותה שעה בין
החדרים המפוארים והאולמות רחבי הידיים. נברשות זהב נתלו מתקרות
הפסיפס; אריגים נפרשו מקיר לקיר ופסלי חרסינה קישטו את
המזנונים. חמת החלילים ניגן, ופרדי ידע שזה האות לפתיחת
המועצה.
המלך עבדאללה ישב על כסא גדול מתחת לתמונתו של אביו, המלך
חוסיין, שהתנוססה על הקיר. הוא חבש לראשו כאפייה אדומה ולבש
חליפה מחויטת. באולם ישבו גם ינדלף הקוסם היפני ופרדי בגינס.
טרומפלדור ישב ליד פרדי. עוד נכחו באולם בושומיר מגונדוריקה,
בנו של נשיא גונדוריקה הזקן. הוא נעל מגפי בוקרים ולראשו חבש
כובע קאובוי בצבע בז'; לגולס בן הלילית ישב לשמאלו. גזעו היה
עירוב של שבט אינדיאני קדום בדמם של בני מונקו, דנמרק ופינלנד.
שיערו הבהיר הארוך הבליט עיניים בהירות, ולשכמו רתם אשפת חצים
עם חץ וקשת.
לצד לגולס ישב גימלי הגמד, קתולי מזוקן וג'ינג'י מאריתריאה.
הוא עצמו לא היה שחור מאוד אך בא מגזע של שחורים באפריקה.
לחגורתו חגר קרדום רחב.

המלך עבדאללה בחן את כולם בעניין. "הבה נתחיל," אמר. "תחילה
הייתי רוצה ללבן קצת את הדברים ולהתחיל בהיסטוריה. ומי יותר
מתאים לזה אם לא ינדלף ידידינו."
ינדלף כחכח בגרונו. "טוב," אמר. "אשתדל לקצר, כיוון שהשעה
דוחקת והמלאכה מרובה היא. אנחנו דנים במסבחה האחת, המסבחה
הראשה. בראשית ימים נוצרו עשרים מסבחות במרומים. אחת מהן חושלה
בגיהינום. שלוש מסבחות מוחזקות אצל בני הלילית למשמר; שבע
קיבלו האפריקאים, אך הן הושמדו או נלקחו ע"י שר האופל; תשע
מסבחות קיבלו נשיאי ארצות המערב והמזרח. כוחם לא היה רב והם
הושפעו לרעה, הושחתו ובסופו של דבר נהפכו ליצורי זדון המשליטים
אפילה בכל. שר האופל שיעבד אותם ועל מנת להפחיד את הבריות הפכם
לצלמי רפאים, נאזגול, פרשים שחורים בדמות עמנואל הלפרין, דוד
ויצטום, שרי רז, אורן נהרי וכו'. אך המסבחה האחת, הראשה, לה
היה הכוח הרב ביותר וכל מי שענד אותה נעלם מאין רואה. היא ורק
היא שלטה על כל המסבחות האחרות, ועליה חקוק באש שיר עתיק:

שלוש מסבחות למלכי בני לילית, תחת שמי הטללים
שבע לשרי אפריקה, בנקרות עוטות צל
תשע לשרי ארצות, מרומי גורל אומללים
מסבחה אחת לשר האופל, על כיסאו האפל
בארץ עירק, שם רובצים הצללים
מסבחה אחת למשול בכולן, מסבחה אחת למצאן
מסבחה אחת להשיב את כולן, באופל לכבלן
בארץ עירק, שם רובצים הצללים

"השם הזמני הוא עיראק, אך במשך השנים הוחלפו המקומות לפי
מוצאי המסבחה. המעצמה האחרונה הזכורה היא קיסרות רומא. ברשומות
העתיקות לא מוזכר דבר לאחר מכן, וכנראה אחרי אלפי שנים הגיעה
לגרמניה. אדולף האפל החזיק בה, ושיעבד ורצח מליונים. לאחר מכן
הועברה לסטאלין שבברית המועצות, אך באורח פלא ננטשה. סדאמורון,
שהעריץ את סטאלין, היה הבא להחזיקה. שוב לא הייתה בעלת עוצמה
כבעבר והוא חישלה בכור 'תמוז' שבעירק, באתר הגרעין
'אל-טוויתא', שם הקים כור גרעיני ע"י העשרת אורניום באמצעות
צנטריפוגות. צוותים גדולים עמלו על כך יומם וליל. כעת ידוע לנו
שגם ארץ אירניום מנסה להשיג גרעין, אבל באותם ימים סדאמורון
היה האיום העיקרי. והמסבחה חושלה.
"אך חה"א הישראלי תקף ביוני 1981 את הכור, והמסבחה אבדה. מצא
אותה מורד כורדי, שברח איתה בבהלה אל ארצות אחרות והגיע לבסוף
לפאתי טוניסיה, שם הותקף ע"י שודדים והוטבע בנהר. שנים מאוחר
יותר מצא את המסבחה בנהר טיפוס הקרוי אבו-עמאר. הוא השתעבד לה
ולכוחה עד כי כלא את עצמו במערה. לאותה מערה הגיע כעבור שנים
יצחק רבין הי"ד, ומצא את המסבחה במערה.
"'מה יש לו בכיסים שלו'? ליחשש אבו-עמאר. הוא חשש ברבין ורצה
להרגו. אחריו נסע עד לישראל, ושם שינה את שמו ליאסר. שנים ניסה
יאסר להגיע אל המסבחה האחת, אך זאת אבדה שוב בטקס חתימת הסכם
השלום בעקבה. מצא אותה שם ילד בן 5 שבא עם משלחת ילדים ישראלים
וירדנים. הילד, פרדי בגין שמו, לא ידע את שיעור כוחה האמיתי,
אך ידע היטב שהיא מעלימה מיד את האדם העונד אותה.
"רק לאחר ה- 11 בספטמבר 2001, לאחר שהתוודעתי סופית לבוגדנותו
ולערמומיותו הזדונית של אוסרומן בן לאדן, מצאתי את הנער בכפר
שמריהו שבישראל, כפי שגם הוא יוכל להעיד. אנא פרדי, שלוף את
המסבחה."
פרדי הוציא מכיסו את המסבחה, שבהקה בשלל צבעים עמומים.
"אם כך נכון הדבר," מלמל בושומיר.
"כן, זוהי המסבחה הראשה," הכריז המלך עבדאללה. "וכוחה מסוכן
הוא עד לאין שיעור. עלינו להישמר מפניה ומפני המחזיק בה. לא
טוב יהיה אם ימשיך האדם להחזיק בה; לא משנה מיהו. כי ברבות
הימים ישתעבד לה ויהפך ליצור זדוני. הדרך היחידה להיפטר ממנה,
אם כן, היא להשמידה; והדרך היחידה לכך היא בהר הגזירה שבעיראק.
כי שם חושלה ורק שם תושמד. פה לא יעזרו צבאות לוחמים כי
סדאמורון, וארצות אחרות גם הן, ידלקו בעקבותיה עד כדי חירוף
נפש. עלינו איפוא לצאת בחשאי."

בושומיר זע בכיסאו באי נוחות, וקם. "מה התועלת בכך, תמהני
לדעת. הלא תחפצו לשרת אותה למטרותינו? כלום לא ראוי הדבר ורצוי
עד מאוד?"
"רצוי גם רצוי," ענה טרומפלדור. "אבל לא תוכל לשאת אותה זמן
רב מבלי להשתעבד לה, ויהיה כוחך רב ככל שיהיה."
"ומי כבודו, הנוטר מהדרכים?" לגלג בושומיר.
"לא סתם נוטר בדרכים כי אם ארגורן בן ארתורן," אמר ינדלף
בקולו הרועם. "וכעת הוא רק טרומפלדור, אך החרב עוד תחושל והמלך
ישוב לעירו."
"מלך אחד יש בעיר, והוא אבי," התקומם בושומיר. "ועליו לשאת את
המסבחה הזאת, גאט דמט. אבי, בוש האב, הוא הוא יביא גאולה למערב
ואותי שלח לכאן על מנת להאיר את עיניכם. מה לכם כי תטמנו ראשכם
בחול כבנות יענה, ולא תסכיתו לדברי? זכרו נא, גונדוריקה עוד
תשוב להיות אימפריה ותשליט את דרכיה על כל העולם!"
"אינך יכול להשליט דמוקרטיה ומודרניזציה על עמים מוסלמים
מסורתיים!" אמר המלך הירדני. "ואינך יכול לשנות את מנהגיהם
ותרבותם בניגוד לרצונם. אתה יכול לנסות, אך מסופקני אם
תצליח."
גימלי הגמד קם ממקומו. "מה המריבה המטופשת הזאת עכשיו? יש לנו
משימה כלשהי, אני אומר, ואנחנו נבצע אותה על הצד הטוב ביותר
ובלי מחלוקות; כי נשים מבטחינו באל."
"ואתה אל תהיה כל-כך בטוח שהוא יעזור לך בדרך מסוכנת זו," אמר
לגולס בן הלילית.
"ואתה נצור לשונך, הומו חילוני, כופר שכמותך!" רטן גימלי.
"ולמה אתה חושב שהדרך שלך היא הנכונה ביותר?" כך לגולס.
"משום שהיא אינה דרך של כופרים! וזה פשוט מאוד."
"מספיק שניכם!" אמר ינדלף וקם ממקומו. "יש לנו בעיות רציניות
כרגע."
"נכון מאוד," אמר המלך הירדני. "עלינו להחליט מי יהיה נושא
המסבחה שיצא לשליחות הזאת - אל לב ליבה של עיראק."

לרגע נשתררה דומיה, ואז נתלהטו הרוחות. בתוך המהומה שמעו את
קולו של פרדי: "אני אקח את המסבחה."
הכל נשאו בנער הקט עיניים תמהות.
"אני אקח אותה ואצא לשליחות," אמר. "אם כי איני יודע את
הדרך."
"ולכן אני אבוא איתך," אמר ינדלף.
"וגם אני," הוסיף טרומפלדור.
"אני אגן עליך בקרדומי," אמר גימלי.
"ואני בקשתי," אמר לגולס.
"וכמובן גם אני אבוא, כי זו שליחות חשובה מעין כמותה לעתיד
העולם," הוסיף בושומיר.
פתאום ראו את סמי, אימרי ופפי רצים לעברם.
"גם אנחנו באים! לא תוכלו לעצור אותנו," קראו.
המלך חייך. "אני רואה שבאמת לא ניתן להפריד ביניכם, ואתם באים
אפילו למועצה סודית שאינכם מוזמנים אליה. אם כך תשעה תצאו
לדרך; אתם תהיו חברי אחוות המסבחה."

 לאחר שבוע ימים יצאו חברי האחווה לדרכם. המלך עבדאללה היטיב
עימם בבגדים, מזון וציוד. גם סוסון הביא להם לשאת את משאם; סמי
קרא לו ביל. הם שמו פעמיהם צפונה, בהנהגתו של ינדלף. הדרך לא
הסבה להם בעיות רבות, והם עברו את השבוע הראשון ללא כל קושי.
כשהגיעו לגבול סוריה החלו לחוש צינה בעורפם. האוויר נעשה קר
והשמיים התקדרו. אי-פה אי-שם נקוו שלוליות על הדרך והאדמה
נעשתה טובענית במקצת. כשבוע הלכו בעצלתיים באפילה, שנמשכה גם
ביום. אך בוקר אחד קמו והנה השמש פצחה ברינה, והרינה נמשכה כל
היום כולו.

בעודם צועדים והנה חלפה מעל ראשיהם להקת ציפורים מקרקרות. היא
חגה סביבם במעגלים, ולאחר מכן יצאה מתחום ראייתם.
החבורה השתטחה על האדמה. "מה זה," לחש סמי באימה?"
"אלו היו הציפורים של אוסרומן! הן מרגלות אחרינו," השיב
טרומפלדור. "בעבר היו להקת אווזי בר בראשותה של המפקדת אקה. גם
מולי, אווזו של נילס הולגרסון, היה איתם; אך הם נשבו כולם,
ונהפכו לעופות מפלצתיים."
סיפור האימה לא מצא חן בעיני סמי, והוא המשיך בדרכו בצעדים
קלושים. השרב היה כבד מאוד בימים הבאים. הם צעדו על דיונות חול
גדולות, והשמש קפחה על ראשיהם. ופתאום בלי שום אזהרה, עת עלו
על הר חולי תלול, תקפה אותם סופת חול אימתנית. החול עף אל
עיניהם, נדבק בפיותיהם ובאפם ועשה בהם שמות. הם לא יכלו לראות
דבר בסופה זו, ואך בקושי היו מסוגלים לנשום; הם השתטחו על
האדמה. ופרדי כמעט וטבע בחול, אך סמי חילצו בדקה ה- 89 אבל מיד
התפנה לטפל בביל הסוסון, שנפל לתוך שוחה באדמה.
"אין לנו מוצא!" צעק ינדלף בעיניים עצומות, והחול דבק בעיניו
המלוכסנות ובזקנו הלבן, שעתה היה חום. "ההר זועם עלינו, זהו
מעשה כשפים!"
"לא, זה תעלול של אוסרומן," צעק טרומפלדור. "הוא ודאי הכריח
את דני רופ באיומים למסור תחזית שגויה. אבוי!"
"עלינו לפנות לאחור!" קרא ינדלף. הם עזבו את ההר והמשיכו את
דרכם בכיוון אחר. והנה הסבו פניהם אחור וראו כי שקט ההר.
"מה יהיה עתה?" שאל גימלי.
"יש לנו רק דרך אחת," אמר ינדלף. "והיא הגרועה מכולן."

 הם עשו דרכם במדבר הלוהט, תחת השמש הקופחת; בלילות העמידו
משמר. לאחר מסע ממושך, בערבו של יום הגיעו לשער אבן גדול
המוביל למכרות.
"מכרות אוריה," אמר ינדלף קדורנית. "המקום הזה מקולל.
מקולל!"
ינדלף לא הצליח לפתוח את השער. השער היה מכושף וניתן היה
לפותחו רק באמצעות לחש פקודה. הוא ניסה את כל הלחשים שידע.
"אורדון נים קארי אלטומנל פרונל אוריון!" קרא ינדלף בקול רם.
דומה היה שנתגדלה קומתו ועתה נעשה מכשף רב עוצמה ומפחיד.
"ארוניאל אר אלנדיל ורדה אנדומן סילופרן (מאתיים מיליגרם
פעמיים ביום) אלנה-נוראו אי אור אניילן וורונדו וורונוה
ולקאונטה אינולינדלה אי קוקה קולה!"
"מה זה אומר?" שאל פפי חרישית.
"כל מיני סיסמאות," השיב ינדלף. "שתו קוקה קולה, ידיעות
אחרונות העיתון של המדינה, יותר מעניין לקרוא מעריב. ואתה
תואיל בטובך לשתוק רגע ולאפשר לי להתרכז." הוא ניסה מיני לחשים
מלחשים שונים, אך לשווא.
"רגע!" אמר פתאום פרדי. "יש כאן חידה. כתוב פה - הגד, ידיד,
והיפתח."
"אמרנו כבר 'והיפתח'," אמר גימלי.
"לא, לא. ינדלף, איך אומרים ידיד בשפת בני הלילית?
"מלון," אמר ינדלף. לפתע נפתח השער ללא כל חריקה, והם נכנסו
פנימה, ספק שמחים ספק מפוחדים.

בפנים שררה אפילה מוחלטת. בחושך יכלו לראות אך בקושי את
האולמות המפוארים רחבי הידיים. הם צעדו בשדרה של עמודי אבן
מרשימים.
"חבל שאין לי פה אש," אמר טרומפלדור. "הייתי מדליק לפיד."
"באיזו יד היית אוחז אותו?" שאל לגולס שאלה רטורית, כי ניסה
להניס את המועקה.
"חי חי חי," אמר טרומפלדור מבלי לצחוק.
"באמת הפסען, איך איבדת את היד?" הסתקרן סמי.
"זה היה מזמן, במלחמת רוסיה - יפן. ינדלף זוכר זאת היטב."
"כן, אבל בל נדבר בזה כרגע," אמר ינדלף חרישית.

בדממה הקולנית שהשתררה יכלו לשמוע, כמו ממרחקים, קול הלמות
תופים: בום טראח, בום טראח, בום טראח. פה ושם השמיע איזה מתופף
סורר 'טראח בום', אבל  האחרים השתיקוהו לאלתר. הקולות התגברו
ונשמעו עתה קרובים יותר - בום טראח, בום טראח, פאתאפף.
"אין לנו מוצא! אנחנו אבודי..." זעק גימלי, אך נשתתק כשגילה
מצבת אבן גבוהה ניצבת מולו. הוא אץ לעברה ולחרדתו כי רבה גילה
כי מדובר בקברו של בלין, שר אריתריאה לשעבר.
"לא ידעתי שנהרג," יבב הגמד.
"כנראה הם הרגו אותו," אמר ינדלף.
"מי זה הם?" שאל פרדי, אך לא היה צריך לחכות לתשובה. ממרחקים
התקרבו אליהם דמויות מצוירות בהילוך איטי ומאיים. שניים מהם,
בחור ובחורה מגוחכים למראה, התייצבו לפני פרדי.
"ג'סי! ג'יימס! צוות רוקט במהירות האור ללא רחם. הכנע עכשיו,
ילד, או שתיאלץ להילחם."
הקוסם הרים את מטהו והעיף אותם קיבינימט. פתאום הבחין ביצור
מוזר, גבון שמו, ובעוזרו.  
"הקוסמים הם סמוראים," אמר גבון. "כן, זה נכון."
"והשיטות שלהם עוצרות נשימה," הוסיף השוליה.
"כמו כדורי צמר בגרון!" חיזק גבון את דבריו.
לגולס דרך את קשתו. "אנחנו אנשים מגזע מיוחד. לעולם לא ניכנע!"
אמר, ושילח חץ בגרונו של היצור הנתעב. קו אלכסוני חצה פתאום
בין טראנקס וינדלף כשזינקו האחד לעבר השני, ועיניהם הזגוגיות
אמרו שירה. אבל כל יצורי האנימה לא הכריעו כהוא-זה את הקוסם
היפני. מה שחשש ממנו עדיין לא הגיע. בושומיר הבחין פתאום בדמות
נשית בחליפה צהובה מתקרבת, ושורקת מנגינת לכת. בידה אחזה חרב
בוהקת.
"מי את, בשם כל הכשפים?" שאל ינדלף.
"באתי להרוג את ביל!" אמרה.
"את לא תגעי בסוסון שלי!!" נצטעק סמי; אבל היא כבר שלחה את
חרבה בסוסון. סמי זעם, והפיל אותה במכת קונג-פו אדירה. היא
נפלה, וחרבה נשמטה. טרומפלדור מיהר להרים את החרב, ומיד פלט
צעקה: "הלוא זו אנדוריל, החרב שחושלה בשנית!"
בעודה מועדת הספיקה לסובב את ינדלף כקרוסלה. ינדלף הסתובב מספר
פעמים, התייצב והתנשף. אך הנה מחה את הזיעה ממצחו ולפתע נח
מבטו עליהם.
הם הגיעו ממעמקים, עלו מהמצולות. טרומפלדור אחז בפרדי וסמי.
"לכו מכאן, מהר!" צעק. "כולכם! הם מסוכנים מאוד."
הוא נחפז לעזרת הקוסם. "לך מפה!" צעק הקוסם. "פה לא יעזרו
חרבות."
מן האפילה הגיחו שתי דמויות: מלך ומלכה. האחד לבש גלימה ארוכה
ופרוותית, ולראשו חבש בנדנה. המלכה התעטפה בקימונו מהודר
ונפנפה במניפה מקושטת; שיערה היה אסוף בקפידה ונשזרו בו
מקלות.
"אוי לא! אלה הם הירושימה ונגסאקי הנוראים!" נצטעק גימלי.
"מעניין כיצד נוצרו," תמה בושומיר.
פתע פתאום החלה רעידת אדמה, ונשתלחו זרועות אש ארוכות. באור
שנוצר הבחינו שהם עומדים על גשר צר מאוד, מט ליפול. טרומפלדור
הוביל אותם החוצה, אל השער האחורי, וינדלף עמד לבדו מול המלכים
אדירי הקומה שעלו מן האש. החבורה השתהתה מעט מול הקוסם היפני.
"נוסו, טיפשים!" צעק ינדלף, ונפל אל המצולות. כי באותו זמן
נשמע פיצוץ אדיר וכדור אש היתמר מהמצולות.
"ינדלף!!!" צעק פרדי בדמעות; אך שום מענה לא נשמע. ינדלף נשמט
אל האופל עד שלא נראה עוד. אבל רעידת האדמה נמשכה, וטרומפלדור
הוציא אותם מהמכרות. "מעכשיו, באין לנו מנהיג, אני אוביל
אתכם," אמר בכאב.
החבורה התיישבה על האדמה תחת השמיים הכחולים, ופרצה בבכי מר.
כולם הזילו דמעה על
ינדלף, מתקשים לעכל את מה שקרה הרגע.

לאחר שהתאוששו ולו במעט, יצאו חברי האחווה לדרך, כי השעה דוחקת
וכבר חשו כי עוקב אחריהם האויב. טרומפלדור הוביל אותם אל דרך
לא נודעת.
"ינדלף ידע את הדרך הזאת יותר טוב ממני," אמר. "אבל ניחא,
נסתדר."
"ישנה דרך שאני מכיר," אמר לגולס. "אומנם היא דרך קשה להליכה
ואולי גם קצת מסוכנת, אבל זה שווה את זה, סבורני."
גימלי נעץ בו מבט זועף. "מה לך כי תוביל אותנו בדרך רעה שכזאת!
כלום לא נשתבשה עליך דעתך? אנחנו מוקפים עוד מעט! הבה נסמוך על
טרומפלדור, מנהיגנו מעתה."
"ואני," אמר טרומפי. "גם אני איני יודע את הדרך. נצעד אפוא
בדרכו של לגולס."
הם פנו בשביל עוקף דמשק אל מעבר לנהר, וצעדו שעות בשבילים לא
סלולים ומשובשים. הם עלו על מדרונות גבוהים ותלולים וחצו עמק
רחב ידיים ובו בוץ טובעני.
"ראה מה גרמת לנו, כופר שכמותך!" הקניטו גימלי. "איך גמד
כמוני יוכל להלך בארץ הזאת?"
"אני בטוח שהאל יובילך בבטחה," השיב לגולס.
"מספיק שניכם!" קרא טרומפלדור. "הנה הגענו למעיין נסתר."
הם חצו את העמק והגיעו למעיין טהור המוצל תחת צמרות עצי פיקוס
ותאנה. המקום כמעט היה מתחת לפני האדמה, אך אור השמש הבהיר עטף
את המקום כולו. עלים זהובים נפרשו על האדמה, וכר של עשב ירוק
ורך היה פרוש למרגלות התלים. לצד פרחי אמנון ותמר, שושנה,
כלנית ועליזה רעו סוסים צחורים ואצילים באחו ובאגם שטו ברבורים
לבנים כשלג. ציפורי שיר זימרו על צמרות העצים מנגינות נשכחות
שאוזן אדם לא שמעה מעולם. ערסלים נתלו בין גזעי העצים וקולות
צחוק של ילדים בקעו מהגזעים החלולים.
החבורה התכוונה להיכנס אל המתחם, אך שני שומרים זהובי שיער
מבני גזעו של לגולס חסמו את הכניסה.
"הכניסה מותרת אך ורק לאנשים סובלניים החפצים בחירות
ובשוויון," אמרו בתקיפות.
לגולס ניגש אליהם ודיבר בלשונם: "טינוביאל ארו איסטריון מנואל
קרד'נל ר'אורוס לולנה."
השומרים נתרצו והתירו להם להיכנס. הם עברו על פני שדה ירוק ובו
עצי שקדייה, עצי דקל, עגבניות, מלפפונים, כוסברה, עצי הדר,
מטעי מנגו ופסיפלורה. כמעט כל הפירות והירקות וכל סוגי העצים
והפרחים התייצבו למסדר, ללא קשר לעונות תפרחתם ולקרקע ולאקלים
הנוחים לגידולם. היו גם פירות יבשים המוצעים על מדף עץ ומתחתם
שתולים פרחי יסמין, קינמון, עלי פטרוזיליה, בזיליקום ונענע;
ועוד כמה עלי מרפא בלתי ידועים. אימרי ופפי הלכו לבדוק מה טיבם
של אלה, בושומיר חיפש סניף של מקדונלדס' ואילו גימלי ולגולס
צעדו זה לצד זה כמהופנטים. הם הגיעו למעגל של עצי שיטה. בתוך
המעגל ישבו, שכבו ועמדו כמה גברים ונשים מגזעים שונים. דתיים
וחילונים; נוצרים, יהודים, מוסלמים ואחרים; נמוכים וגבוהים;
רזים ושמנים. וכולם, כגוף אחד, צוחקים זה עם זה ושרים. אי-פה
אי-שם ראו אדם יושב על העשב ומצייר על פח; קוריאני וסומלי
יושבים על ערסל; ילדה יחפה בשמלה לבנה ושיער פזור שרה שיר; איש
אוכל לחמניה עם כותלי חזיר ולצידו קורא אדם אחר בתהילים; שני
בני לילית גולשים על סקייטבורד; ה'גבעטרון' שרים את 'ים
השיבולים'; נערה אתיופית מנגנת על נבל עם עידן רייכל. והציפרים
מצייצות (צויץ צויץ צויץ). בפינה ראו בחורה נאה בשמלה שחורה
ושיער ארוך ושחור בוהק, יושבת ומעשנת נרגילה.
ואז קמה וניגשה אליהם: "שלום לכם, רעי. ומי אתם?"
"אני הוא גימלי מאריתריאה וזהו לגולס בן-הלילית," אמר הגמד
כמהופנט.
"אני פטמה," אמרה בקול נמוך. "האמת היא שקוראים לי ג'וני אבל
אני קוקסינל."
חיש מהר כבו עיני הגמד. "אם כך אתה כופר, ממזר שכמותך! מה אתה
רוצה לשחק פה את אלוהים?"
פני פטמה נשתנו באחת. "כבר מזמן לא שמענו טון כזה של חוסר
סובלנות וכעס במקום הזה," אמרה, ומיד הוסיפה בלשונו של גימלי:
"קרדומינל זהאד בלונאפי שריק שרוק נאלו טאקרו נו מאנג יוסאף."
גימלי עמד נדהם.
"ועוד אוסיף ואומר לך, ידידי, 'ואהבת לרעך כמוך' כי גם אתה
שונה מאחרים (מן הסתם) ומה ששנוא עליך וכו'..."
גימלי גמגם, ונאנח.
"ועוד אוסיף ואומר כי אינני קוקסי כלל וכלל. למעשה שמי הוא
גלדריאל ואני היא מלכת המקום."
פני גימלי הביעו הפתעה גלוייה.
"ונכון שעכשיו אתה רואה אותי באור אחר? לא עוד נוראה ומאיימת
כמקודם. וכעת, הבה ונשכח מה שאירע ונערוך לכם סיור."
גימלי פסע לצידו של לגולס וכבר החל לחייך ואף לצחוק עימו. וגם
לגולס החל מתעניין בעולמו של הגמד והיה שואל אותו שאלות משאלות
שונות. דומה היה שנעשו ידידים טובים במקום הרוגע ההוא...
גלדריאל ניגשה לטרומפלדור. "ידועה לי מטרת שליחותכם, טרומפ.
ספר לי רק מה קרה לינדלף האפור."
"אויה!" קינן טרומפלדור. "הוא נפל אל המצולות במכרות אוריה!"
"אויה!" קיננה גלדריאל. "מה רעה השעה! ינדלף היה לנו ידיד אמת
וקוסם חכם מעין כמותו."
"אמת," רחש פרדי בצד.
גלדריאל ניגשה אליו. "כבד הנטל, אני יודעת. אך אתה נבחרת להיות
נושא המסבחה ע"י המועצה. הלוא תתחרט?"
פרדי הניד בראשו. "בואה עימדי!" אמרה, והובילה אותו אל מעבר
לחומה עשויה עצי במבוק. על עמוד שיש קטן עמדה מראה בעלת מסגרת
זהב מקושטת.
"התרצה להביט במראה?" שאלה.
"מה אראה בה?"
"תוכל לראות את העבר, את ההווה ואת העתיד. אבל דע כי חלק
מהדברים שתראה יכולים להימנע."
פרדי נתרצה, וגלדריאל קראה בקול נורא פקודה למראה: "מראה מראה
שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?"
"את. את הכי יפה," סיננה המראה ביובש.
"לא לא, רגע," נבוכה גלדריאל וקראה בקול: "מראה מראה שעל
עמוד, מי הכי הכי חמוד?"
בבאותו של עוזי כהן ניבטה מהמראה, והביטה על פרדי. "אתה! אתה
חמוד, אתה!"
גלדריאל לחשה פקודה: "ארדנס אוריון קאלברת פרד'ונל קרד'רס
ארואננה!"
"ארואננה! אני סגן ראש עיריית רעננה!"
גלדריאל סיננה קללה עסיסית, ופרדי גמגם משהו כמו: "אולי פשוט
תגידי למראה להראות את העתיד, וזהו." גלדריאל צחקה בבוז אך
פתאום, כמו במעשי כשפים, עומעמה המראה ונגלו לפרדי חזיונות
שונים. הוא ראה נשים נלקחות לארמון בבגדד; ילדים כורדים נחנקים
אחרי שכפרם רוסס בגז; ג'יפ עולה על מוקש; אזני מתנגדים נכרתות;
מלחמות בין עיראק לאירניום, כוויית, סעודיה, גונדוריקה וישראל;
גורדי-שחקים נופלים ואנשים הולכים ברחוב עם מסיכות גז; אנשים
תלויים על חבלים או מוצאים להורג בירייה בראשם אל מול עיני
ילדיהם; אנשים מאולצים להשתחוות לפסלים של סדאמורון; אדם אחד
פותח מעטפה ונחנק למוות; שני רואה מחלון ביתו טיל מתקרב. לבסוף
ראה פרדי פטריית עשן ואש ענקית מיתמרת אל-על, ומתוכה ניבטת עין
מאש. העין התמקדה בפרדי, והוא חש את המסבחה כבדה עליו. בכוחות
על ניתק את מבטו מהמראה, והיא כבתה.
"יודעת אני מה ראית, פרדי," אמרה גלדריאל חרש. "חלק מן הדברים
עלולים להתרחש וחלקם קרו בעבר או שמתרחשים כבר עכשיו. ואם אתה
הוא נושא המסבחה, פרדי בגינס, אז רק בכוחך למנוע את הדברים
האלה."
היא יצאה מהחדר ופרדי נותר לבדו, חושב כמה נחמד היה יכול להיות
אם היה באמת הולך ליורודיסני ביום הולדתו ה- 13.

כעבור מספר ימים עזבה החבורה את המקום, ללא חשק רב אמנם אך
בנחישות. גלדריאל ציידה אותם בצידה לדרך ומלבושים נוחים, בהם
גלימות אפורות (מעולות להסוואה, קולקציית החורף)
שנתפרו על-ידה. עוד לקחו איתם את הלמבס, לחם הדרך האינדיאני
המצוין למסעות ממושכים (גם טעים, גם בריא וניתן להתקיים ממנו
לשובע כיממה שלמה. ללא צבעי-מאכל). בידי הילדים נתנה פגיונות.
לפרדי נתנה את 'עוקץ', החרב הבוהקת. לבושומיר נתנה את ברגו,
הסוס הנאמן. לטרומפלדור את הסופל, סוס נאמן אחר. וללגולס את
ארוד, סוס שלישי (נאמן). בידי גימלי נתנה קורקינט ולנערים
הזכים אופניים.

לא קלה היתה הדרך באופניים. טרומפלדור אהיל על עיניו הדאוגות.
"עוד שדות פורחים יש לפנינו," אמר. "עוד הרים גבוהים וצונני
פסגות."
ימים רבים רכבו. אימרי גילה שהוא לקח בטעות אופני כושר אבל
פפי, ששתה רדבול וקיבל כנפיים, עף אליו והרכיבו על אופניו שלו.
סמי לא מש מאדונו והיה דואג לו כאם לבנה. גימלי קפץ באין רואה
על ארוד, סוסו של לגולס (בן הלילית כלל לא התרגש). בושומיר
נועץ עם טרומפלדור, והם החליטו על עצירה בחורשה.
"אני עייף," אמר פרדי.
"אני רעב," אמר סמי.
"אני צמא," אמר אדון שוקו (הלוא הוא אימרי).
"גם אני רוצה שוקו," התלהב פפי. הם שתו אפוא שוקו. לגולס בחש
בשוקו וסיפר כיצד המציאו האינדיאנים את המשקה מצמח הקקאו. אמרי
ופפי מצידם סיפרו על דברים שעושים מצמח הקוקה. עוד החבורה
יושבת ומדסקסת אץ פרדי אל החורשה על-מנת לאסוף עצים למדורה.
סמי כבר קצץ ירקות, והכין סעודה.

כשאסף עצים הבחין פרדי בזוית עינו בבושומיר, הקרב אליו בחיוך.
כובע הקאובוי שלו נח על מצחו בנונשלנטיות.
"לא טוב שתסתובב במקום מסוכן כזה, פרדי," אמר. "במיוחד כשאתה
נושא עימך את הנטל הזה."
"אני אסתדר," ענה פרדי בקרירות.
"שמע, אני מציע שתבוא איתי למינס-ניויורק, זקוקים לנו שם.
ואילו אתה לא תצליח להתחרות לבדך מול סדאמורון. איזו תועלת יש
בכך: ילד ישראלי הולך לבדו לעיראק, להשמיד את המסבחה האחת?"
"אין דרך אחרת," השיב פרדי בחמיצות.
"יש! אני אומר שיש, גאט דמט! תן לי אותה!
תן-לי-את-הפאקינג-מסבחה!"
"לא!" השיב פרדי במרירות.
עיניו של בושומיר התלקחו. "וואט א קרפ! פאקינג אידיוט! דונט
יו... איי מין... מה אתה חושב לעצמך? אני הייתי צריך לקבל
אותה. מצאת אותה במקרה אומלל אחד. שלי היא היתה צריכה להיות!
אני אמור לשלוט על האימפריה גונדוריקה. אני אמור להשליט את
הגונדוריזציה בעולם. איך אני אעשה את זה לדעתך? אה?! לא תוכל
למצוא את האקדח המעשן לבדך. אתה צריך טנקים, מטוסים, מסוקים,
ספינות שיוט, טילים, חי"ר... אתה צריך עוצמה! פאוור! להכריז
מלחמה!! לשלוט על העיראקים הבני-זונות האלה. לשבות את הפעילים.
להפשיטם. להתעלל בהם. להרוג אותם. לכבוש אותם. הם לא מעצמה כמו
הסעודים אבל יש להם נפט אז מה הבעיה
להשליט שם ד-מו-קרסי, איימ סיינג. מה לא ברור פה, גאט דמט?"
ופתאום, בשטף דיבורו, גילה כי פרדי נעלם. הוא ענד את המסבחה,
וברח ממנו.
"אני מצטער, פרדי, אני לא יודע מה קרה לי," ייבב בושומיר.
"אנא מחל לי. חזור הנה כי הנה חזרה אלי שפיותי..."
אבל פרדי רץ בכל כוחו אל האופניים ונסע משם, ממרר בבכי.
"עצור, פרדי! עצור!" שמע קול מאחוריו. הקול היה מוכר. הוא האט
את מהירות אופניו. סמי קרב אליו במרוצה, מתנשם ומתנשף כהוגן.
"אני בא איתך, אדון פרדי. לא משנה לאן תלך," אמר סמי משסידר
את נשימתו.
"לא, סמי, לא הפעם. הדרך מסוכנת מאוד..."
"אני יודע. אני יודע הכול. ראיתי את בושומיר איתך."
"באמת?"
"כן, ורציתי לצעוק שיעזוב אותך אבל הגעתי באיחור כנראה ואתה
נעלמת אני לא יודע מה קרה
אבל הנחתי שברחת עם המסבחה או מה שזה לא יהיה כמו שעשית בכפר
שמריהו ועקבתי אחריך כי חשבתי שתברח וזה באמת מה שעשית ומצאתי
אותך כאן..." הוא הסדיר את נשימתו שוב. "ועכשיו, אני הולך איתך
באשר תלך. אל תשאיר את סמי גמג'י מאחור." הוא לקח את אופניו
ורכב איתו לעבר עיראק.

אותה שעה שמע טרומפלדור קולות המולה. "טרורקים!" צעק. "מהר! אל
החורשה! הם פגעו בודאי בפרדי."
הם רצו אל מעמקי החורשה, ומצאו שם טרורקים רבים מכוחו של
אוסרומן. טרומפלדור הכה בהם לפי חרב ואנדוריל, חרבו שחושלה
בשנית, נתנה את אותותיה. לגולס הציל את גימלי ע"י שליחת חץ
בעורפו של טרורק. קשתו זימרה כשגימלי ערף את רגלי הטרורקים
בקרדומו. לבסוף גמרו להכות את כולם לפי חרב, חץ וקרדום ואצו אל
בושומיר, ששכב גוסס וחץ נעוץ בחזהו.
"אל לכם לנסות ולהציל אותי. זה כבר גמור..."
"בושומיר, גיבור שלנו, תירגע. אני ארפא אותך."
"לא, זה נגמר. אבל אני, ברוב טיפשותי ניסיתי לקחת מפרדי את
המסבחה," ייבב בושומיר. "אנא סלחו לי..."
טרומפלדור נאנח. "ננסה לרפא אותך."
"לא, לא! זה כבר אבוד... אבל אימרי ופפי... הם חטפו את...
אימ..."
בושומיר נפח את נשמתו.
הם עמדו כך זמן-מה, דוממים ומקוננים על אובדנו. לבסוף שאף
טרומפלדור אויר מלוא ריאותיו, והניח לחמנייה עם המבורגר על
חזהו של בושומיר, ועליה תקע צ'יפס.
"יהי זכרו ברוך," אמר.
"יהי," ענו לו.
הם עלו על סוסיהם, ויצאו מהחורשה. "לא נוכל כבר להתחקות אחרי
פרדי," אמר טרומפלדור. "מוטב יהיה אם נלך לחפש את השניים
האחרים. "הנה, אני רואה עקבות! הן מובילות... ללבנון. הם שמו
פעמיהם צפונה."

ביום המחרת אמר להם טרומפלדור: "חבריה! היום הוא ה- 1 במרץ.
ביום הזה לפני 83 שנים נהרגתי בקרב על תל-חי. ניסיתי למנוע
מהטרורקים להיכנס דרך השערים. אינני יכול להתקיים עוד
כטרומפלדור. עלי להחליף דמות."
הוא אחז את עינו. "עיני מתחילה לכאוב," אמר.