חלק א

בכית אותי מחוץ אלייך,
זלגתי על פנייך,
מנסה להיתפס, להשאר בך.
טעמת את טעמי,
אבל מאז שהוצאת אותי,
לא יכולתי לחדור אלייך חזרה.
פנייך היו עצובות
אבל בכי של שמחה,
נפרדת ממני כל כך בקלות,
ואני כמה שלא אבכה...
בגלל שטפונות בנשמה,
דבר לא יציף אותך ממני,
אתה כבד מלבי.
אז בכיתי את עצמי
והיא עזבה אותי מאז בדמעותיי.
נשארתי בחוץ
ואתה חפרת בי מבפנים,
ואיך יכולת כל כך עמוק מבלי לדעת?

אני שהייתי בדמעותייך
התייבשתי ונספגתי מזמן,
אבל בהרגשה הן עדיין שם-
מחויות על גביי כפות ידיינו,
מרוחות על פנייך,
בקצוות ריסייך,
בחלל האוויר שהיה מתחתייך
ועד לריצפה.


חלק ב

אז ניסיתי לשיר אותך,
וזה לא היה קל.
הקול שלי לא מספיק המחיש אותך,
ובשביל לשיר צריכה להיות מנגינה.
אני לא יודעת איזה שיר - מסוגל להקיף בי את כולך.

הצפת אותי שוב מבפנים
והשאריות שלי צפו למעלה,
כמו אצות בים.

אתה תופס בי יותר מדי חלל.
השאריות שלי נמרחו לי על הפנים,
נטלו בעדינות בקצוות הריסים.
טעמתי אותן בפה והיה להם טעם של ים,
-ואתה אוהב ים-,
אז המשכתי לבכות
וכך המחשתי אותך...
אבל בכי הוא לא אומנות לראווה.


חלק ג

אני לא בוכה יותר מזה,
אך במקום,
המחשבות שלי עלייך מטפטפות לי מהראש אל כפות הרגליים
ומשם לקרקע - תהה שלא תהה.
אתה נשאר שם למטה
בחלל האוויר הסובב אותי.
ככול שהזמן רץ כך יש עוד יותר זכרונות,
וזה יותר עצוב.
האוויר סביבי דוחק אותי אליי פנימה.
אתה מצמצם אותי אליי,
יודע ביופי, מנסה לגרום לי דרך מילים
גם.
מחשבה-
אתה אוהב מילים
אני אוהבת שתיקה
אתה לא, אתה מדבר-,

ואז פתאום נזכרתי בך,
והתחלתי לבכות אחרי הרבה זמן שלא.
הצפתי את עצמי בעצמך...
עצמך ואתה שווי משקל,
וכך התפרצתם סוף סוף לאוויר העולם.
לא נותר בי דבר, אלא רק מסביב,
אני חיה את הזכרונות ממך
הנעולים אצלי בחלל האוויר,
על פניי,
בכפות ידיי שמחו דמעותיינו
ובקצוות הריסים...

ונוכחותך שטה על פניי.



30/7/05
משהו של לא-געגוע.