שרון גומבוש / קצרצרים של שלכת |
כשאאבד את חיי ותצא נשמתי
רק אתה תשאר
עם הגוף הבוער
רק אתה
תבכה עלי
פוקחת עיניי לעוד בוקר שחור
ורוצה להתחיל מחדש בלי לזכור
רוצה שאותי יעזוב כל הרגש
יתנתק מתוכי ינקה את הנפש
במראה אתבונן במבט נואש
ואדע בתוכי - עוד יום חדש.
ואני אפליג למעלה
אחזור אל מקומי
ותדע
מכאן והלאה
זה אתה ולא אני
וכל מה שנשאר לי הוא הדף
הבדידות כבר שקעה בתוכי
האלכוהול בדם כבר כמעט שנדף
מתרפקת בתוך יגוני
למחר שוב אבנה מסיכה חדשה
אכסה את עצמי בשלמות
הזמן אינו עוצר
הזמן אינו חבר
הוא לא עוזר רק מתגבר
אם היה מנסה להכיר בי
היה מוצא לי עוד דקה
אולי לא הייתי מופתעת
והנפילה היית רכה?
אקח אותך בשתי ידי
אקח אותך אל תוך תוכי
אף פעם לא מספיק ודי
את תמיד ממלאה את ליבי
בצלילך הנעים
הפחדים הגדולים
עוזבים אותי
האוויר כבר קריר
עושה טוב בנשימה
לחייך לעצמך
לחפש את הבכי
להבין שהכל עוד שם
אבל הפרופורציות
כבר לא קיימות
הכל נוצר מטעויות
אספתי אותם כמו עלי שלכת
פתקים קטנים עם מחשבות
דפים קרועים עם רגשות
יצרתי קובץ זכרונות
כמו קולאז' של נוף מרהיב
שגורם לפעמים לתהות
כמה מכל זה הוא אמיתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|