איך בכל כך מעט זמן אפשר לנצור כל כך הרבה זכרונות?
ואיך בזמן כה קצר אפשר להתאהב כך?
בעוצמה, בתלות, בכנות וטוהר שכאלה?!
ככה, בלי אינטרס, אהבה נקייה ומוחלטת?
ואיך יכולתי להיות שוב תמימה כל כך?
לחיות בוונדרלנד שוב?!
להיות שוב עיוורת למול המציאות?
לתת לעצמי להתאהב, להתחייב, להיות שלך,
במהירות כזו?

אהבנו, אני יודעת שאהבנו.
אהבנו לאט, אהבנו מהר,
בנשימות לא קצובות ואנחות עונג של כאב..
אהבנו חזק ואהבנו בטוח
ושבענו זה את גופה של זו
שוב ושוב ועוד פעם אחת אחרונה
והיה לנו טוב.

והיינו שניים והפכנו אחד.
והיינו אחד שמתפורר פתאום
והופך לשניים.
ופתאום אנחנו שני זרים.

וגופך הרך הפך מנוכר ונרתע..
פתאום כל גיד ושריר בחזך
הפך זר לי.
פתאום כל שיפול משיפולי בטני
הפך לכלא שלך.

פתאום הריח שלך
שעטף אותי ברכות פעמים רבות
הפך לריח האכזבה.
פתאום הנשיקה שלי על שפתיך
הפכה למכאיבה.

אהבנו
ולא עוד..

מוקדש למי שגנב לי את הלב ומסרב בתוקף להחזיר לי אותו