הוא היה שם לבד, סכין בידו. מחשבות טיפסו עליו, תקפו אותו מכל
הכיוונים, צרחו לו במוח שהוא צריך לדעת, שהוא צריך להבין. הן
חלחלו לגופו, צרחו במוחו וחדרו לעצמותיו ולבשרו כמו מחלה
נוראית. היה לו חשק להרוג אותן, לקרוע אותן כמו שהן קרעו אותו.
הוא ניסה, אבל הסכין הוא לא כלי עוצמתי מספיק. הן כבר היו חלק
ממנו, חלק מגופו הגשמי. הוא ניסה להמשיך להיאבק, לגרש אותן,
להמיס ולהמית אותן בכל דרך אפשרית. אבל הוא לא יכל. אז הוא
נכנע להן, נפל לרצפה הקשה, נתן להן להשתלט על כל איבר וכל רגש
שבו. הוא רצה לבכות, אבל לא יכל. לא יכל להיות חלש. גם הן לא.
החולשה שבבכי הייתה יכולה להרוס אותם. כבר שנים שלא עשה זאת.
וגם לא יעשה, כך הבטיח לעצמו והאמין. הוא שכב ככה, גופו זרוק
על הרצפה, במשך זמן מה. הוא לא הרגיש כלום, אך חשב על כל מה
שהיה בשנים האחרונות, על המסכה המגנה שנשרה והשאירה אותו חשוף
ופגיע. על איך שהתרחק מכולם, כי ידע שמי שיותר קרוב - יוכל
לנעוץ את הסכין יותר עמוק. על איך ששקע במוזיקה והשקיע בה את
כולו, כדי לא לדעת. בבת אחת, כל העצב שאגר בתוכו בעקשנות בלי
לדעת אפילו פרץ החוצה. אבל לא ביללות קורעות לב, ולא בצעקה.
הכל התרכז בתוך דמעה אחת, דמעה שכל הרגש, הצער והכאב שהרגיש
במשך חמש השנים האחרונות נכלא בתוכה. היא זלגה על החתך בידו,
ונדמה היה שזה כבר מתחיל להתרפא. המחשבות נרגעו.
הלילה הארוך ביותר עבר, הימים יתארכו מעכשיו.